לֹא הַבְּרוֹשִׁים הֵם שֶׁמִתְלַחֲשִׁים
בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
אֶלָּא דַּוְקָא הַדְּקָלִים –
כְּשֶׁהָרוּחַ הַלֵּילִית
פּוֹרַעַת
אֶת צַמְרוֹתֵיהֶם
הַנְּטוּעוֹת בָּעֲנָנִים,
וּמַמְתִּיקָה עִמָּן בְּשׂוֹרוֹת
עַל אוֹדוֹת
גְּשָמִים
מודעות פרסומת
שיר יפה ובהצלחה עם הפלטפורמה החדשה.
אהבתיאהבתי
אורחת ראשונה בבלוג!
תודה
אהבתיאהבתי
נהדר!
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
איזה יופי של שיר.
מצרפת לך שיר שכתבתי לפני שנים וטרם ערכתי אבל משום מה השיר שכתבת הזכיר לי אותו. אולי הגיע הזמן לערוך אותו.
חשבתי שכתבתי את השיר לפני כשנתיים והתדהמה היתה גדולה כשגיליתי את התאריך.
16.8.2008
אותות הסתיו
שליחי הסתיו מטיילים בשמיים
זיפי זקנם מדקרות בעיני
מקל הנדודים, חמת המים
עדות למסע החוזר בחיי
רוח פרועה בזרועות הדקל
צל ראשה בכתפו
נושקת?
אולי…
לחמוק ממבטי האפור, משתוקקים השניים
המרגל אחר חיזורם בחשאי.
קיץ עכשיו, קולי מחאה
גורו מכאן עד קיץ יגווע
עטרה לראשי – מקלעת קוצים
ראויה והולמת לרוחי הנכאה.
אהבתיאהבתי
אני יודעת למה נזכרת: בגלל הרוח הפרועה בזרועות הדקל 🙂
ויפים שליחי הסתיו המטיילים בשמיים.
תודה.
אהבתיאהבתי