הרהורים שאינם בהכרח אתיאיסטיים

לא טוב מה שקורה בירושלים עכשיו.  נדמה שהיא גולשת אל תוך מלחמת דת,  שעלולה להיות אפילו גרועה יותר ממלחמת לאום.  לא פעם ניסיתי להבין את שורש הבעיה בהר הבית,  ואף פעם לא הצלחתי.  ולאו דווקא משום שאני לועגת לכל עניין דתי:  אני לא ממש אתיאיסטית ולא מתייחסת בזלזול לרגשות דתיים.

אבל לו היו שואלים אותי,  הייתי ממליצה לכל השחקנים הראשיים במשחק המסוכן הזה להישאר עכשיו בבית, בדָלת אמותיהם,  ולהתפלל לאלוהים משם.  הוא הרי נמצא בַּכּול ושומע הכול,  אפשר לדבר אליו מכל מקום. ובהזמנות זו לשטוח בפניו את התחינה שיגן על ירושלים מכל משוגעיה ויציל אותה מן התהומות שאורבות לה.

או,  בקיצור,  כמו שכתבתי פעם בבלוגיעדה המקורית,  כשעוד הייתה לגמרי בחיתוליה:

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.