כמה מילים טובות על לוסי אהריש

אתמול בערב (שישי) צפינו ביומן של ערוץ 1.

ערוץ 1 נמצא בתהליכי פירוק מכאיבים,  ונוסף לכך יש המאמינים שהוא נועד רק לחייזרים כמוני.  ייתכן שהצדק אתם,  אבל אני אוהבת לצפות בו,  ויכולה לומר על המשַדרים בו שני דברים:  שהם דווקא לא יס-מנים של אף אחד,  ושאתמול בערב הם הוציאו מתחת ידם מהדורת חדשות מעולה (בניצוחה של איילה חסון).

רוב המהדורה הוקדש למצב הנפיץ בירושלים.  אחרי כמה סקירות טובות התקיים דיון באולפן.  לצד הפאנל הכמעט קבוע של גברים סמכותיים וידענים,  התארחה שם אתמול גם לוסי אהריש.

לוסי אהריש היא אשת תקשורת ערבייה.  אני התוודעתי אליה,  במקרה לגמרי,  רק לפני חודשים אחדים.  היא חכמה,  רהוטה,  דעתנית,  רגישה ואנושית.  יש משהו באישיות שלה שגורם לאנשים להקשיב לה   –  תכונה נדירה במקומותינו.  היא לא עוסקת בפרובוקציות,  לא מאשימה,  לא מייללת,  לא מתנשאת ולא תוקפת:  לא פאסיב ולא אגרסיב.  כשדיברה אתמול (בהתרגשות רבה,  יש לומר) על תחושותיה של אישה ערבייה אנושית והגונה בתקופה הרעה והסוערת הזאת,  נכנסו דבריה אל הלבבות.  איילה חסון כמעט קמה ממקומה באמצע השידור כדי לחבק אותה,  ושלושת הגברים שבפאנל נדַמו לגמרי:  מעולם לא ראיתי אותם כל כך קשובים.  ראש המשפחה עזב את ההתעסקות במכונת הקפה ובא לשמוע מקרוב ולשאול מי היא.  ואני סתם ישבתי,  המומה ונרגשת ושמחה לראות שיש אצלנו עוד אנשים חכמים וטובים כאלה.

בין היתר השמיעה אהריש ביקורת נוקבת על ההחלטה של ראש עיריית אשקלון (בעניין העסקת פועלים ערבים-ישראלים בעירו) ועל התגובה האיטית של נתניהו (כן,  נתניהו.  כן,  בערוץ 1).  היא גם סיפרה על התגובות הקשות שהיא מקבלת מכל הצדדים לסכסוך,  ועל הקושי הכרוך בתחושה שהיא תמיד על תקן של ערבייה חשודה.  והיא הביעה את תמיהתה על כך שדברי הזדהות אנושיים פשוטים שלה עם אנשי שכונת הר-נוף בירושלים,  אחרי שבית הכנסת שלהם הותקף השבוע בברוטליות מנוולת    –   ובכן,  על כך שדברי ההזדהות שלה נתפסים כאמיצים.  איך ייתכן,  שָאלה,  ובצדק,  שתגובה אנושית נורמלית כזאת נתפסת כאומץ   –  הרי היא הדבר המובן מאליו ביותר בעולם.

היא צודקת,  כמובן  –  ויחד עם זאת,  זה אכן אומץ.  לא נעים להודות,  אבל רבים-רבים מחשבים חשבונות רבים לפני שהם אומרים משהו ולפני שהם מחליטים איך יגידו אותו כך שהוא יתקבל היטב בכיוונים הרצויים להם  –   איש איש וכיוונו.

לסיום ביקשה אהריש לפנות דווקא אל המנהיגים של הציבור הערבי בארץ,  ואמרה להם,  אל תצעקו.  דברו בשקט.  תקשיבו.  רק אל תצעקו.  ולו יכולתי לסמן קו אדום-מדגיש מתחת למילותיה,  הייתי מן הסתם עושה זאת בו במקום,  על המרקע.

הסלידה שלי מפייסבוק היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.  אני מעזה לטעון שהוא נושא באחריות גדולה לחֶרפת השיח האלים שמשתלט על מקומותינו (ועל מקומות רבים אחרים).  הוא נותן לאנשים את האמונה (הכוזבת) שהם יכולים להרשות לעצמם לאוורר את מחשבותיהם האפלות ביותר לאור יום,  ובפני קהל גדול   –  ומבלבל את מוחם לחשוב  שזוהי הוכחה ל"מעורבותם האותנטית" ול"דמוקרטיה" שלהם.  ולמרות דעתי הזאת,  הלכתי וחיפשתי שם את הפרופיל של לוסי אהריש והצטרפתי כעוקבת.  כדי שאקבל לפעמים לניוזפיד שלי את הדברים שהיא אומרת,  וכדי שאוכל להוסיף להם מדי פעם גם את ה"לייק" שלי,  אף שאינני מחסידות הנוהל.  רק כדי שהיא תדע שיש רבים ששומעים אותה ומעריכים אותה,  ולוחצים את ידה מרחוק.