משהו על טקסטים שקטים באינטרנט

יש בישראבלוג בלוגון קטון ושקט ("קוראת כותבת",  של mibo) שאני אוהבת לקרוא.  לפני ימים אחדים נדדתי  בתוכו אל פוסט ישן שבו הסבירה mibo  שהיא "מוקסמת מהרעיון של טקסטים המשייטים להם בחלל האינטרנטי עירומים,  חסרי כוח כבידה,  חסרי הגדרה,  כמעט מיותרים.  טקסטים שאף אחד לא הזמין ואף אחד גם לא מצפה להם,  אבל הם שם   –   אורבים בשקט לקורא אוהד,  למבט מרפרף שיילכד ברשת".

זה אופן התבוננות (וכתיבה) כל כך יפה,  ואני צריכה להזכיר את זה לעצמי כשאני נאבקת להשאיר בחיים את הבלוג החדש הזה שלי,  שיש ימים שבהם הוא כמעט נטול קוראים.  אפשר כמובן לוותר,  אבל יש בי איזו עיקשות שנצמדת בציפורניים לניסיון הבלוגוספרי הזה.

ותודה ל-mibo.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “משהו על טקסטים שקטים באינטרנט

  1. בשבילי ישראבלוג הוא מקום של חברים. אני מגיבה אצלם והם אצלי. זה מקום של קשרים בין אנשים. קשה להתחיל בלוג חדש כשאין חברים בסביבה. זה לוקח זמן. מבחינתי טוב לי בישראבלוג ולא אטרח לחפש בלוג אחר. אבל כבר אמרתי את זה…

    אהבתי

    • אני רואה את זה אחרת. בלוג הוא קודם כל מקום של כתיבה. חברים זה כיף, כמובן, והם תמיד משמחים – אבל יש קוראים שאינם חברים, ויש חברים שאינם קוראים.
      אבל מסכימה לגמרי עם התובנה על בלוג חדש. זה מבחן רציני לסבלנות, לא אכחיש.

      אהבתי

      • אני התחלתי לכתוב בלוג, בלי שאף אחד ידע (חוץ מהחברה הטובה ובן הזוג שלי), כמו בקבוק עם מכתב שזורקים לתוך המים. ועם הזמן הוא הגיע בכוחות עצמו, עם תנועת הגלים, לאנשים. לא להמון אנשים, אבל לכמות שמספיקה לי. כך שאני לא כותבת רק לעצמי, כי זה משעמם אותי, ולא לקהל גדול, שאני צריכה להתחשב בו.

        אהבתי

        • אני אוהבת את הדימוי. שלח לחמך כמכתב בבקבוק על פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו 🙂
          לעצם העניין: אני מאמינה שאנשים שכותבים זקוקים לקוראים. אפשר להתווכח על גודל הקהל ואופיו, ועל הצורך בתגובות או לא – אבל קוראים צריך. אחרת יש מגירה, ויש אפילו כותבים למגירה שמתוודים שהיו רוצים שמישהו יציץ פעם לתוכה.

          אהבתי

      • כן, בדיוק! אם נולדות חברויות כתופעת לוואי אז יופי, אבל לא בשביל זה אני כותבת בלוג.

        ויחסית אלי יש לך המון קוראים, והמון תגובות 🙂
        (בכיף. אני לא מקנאת. התרגלתי לזה שהבלוג שלי שקט יחסית. אם כי כמובן אשמח אם יבואו עוד אנשים!)

        אהבתי

        • בעניין התגובות אני תמיד אומרת: חצי מהן שלי 🙂
          וחוץ מזה מה שחשוב בעיניי הוא מספר הכניסות. כי הרי לא כל מי שקורא מגיב. הכניסות הן אלה שמעידות מה מידת החשיפה של הבלוג וכמה אנשים קוראים בו.

          בבלוג הוותיק שלי בישראבלוג היו באמת קוראים רבים, אבל לא כולם עברו אתי לפה. להפך, נדמה לי שרובם לא עברו. אנשים כנראה לא אוהבים כשמעבירים אותם למקום חדש שהם אינם רגילים אליו. ולכן יש ימים שבהם דף הסטטיסטיקות שומם מאוד ועצוב. אבל אני עקשנית ומחכה. צריך סבלנות 🙂

          אהבתי

          • בהחלט צריך סבלנות. אני אפילו לא מסתכלת כאן על מספר הכניסות אצלי, כי זה לא מעודד… וכן, רוב הקוראים באינטרנט לא מגיבים. ורוב האנשים לא עוברים בקלות ממקום למקום – זה מנסיוני לא רק במעבר מתפוז לוורדפרס, אלא גם במעברים שעשיתי עם הבלוגיזציה שלי באנגלית, ועם רשתות חברתיות.

            אהבתי

            • אני מתוודה שהקושי לעבור ממקום למקום קצת מתמיה אותי. הרי בסך הכול מדובר בלינק. יש בלוגרים שאני קוראת כבר שנים ואוהבת את כתיבתם – אם הם יודיעו פתאום שהם עוברים למקום אחר, אני אעבור לקרוא אותם שם בלי לחשוב פעמיים. למי שקורא דרך RSS או מייל זה בכלל לא משנה, כך או כך. אבל ישראבלוג ותפוז הן בלוגיות ותיקות, מהימים שבלוג היה חלק מרשת חברתית, וזה מסבך את העניינים.

              אשר לתגובות – אני כנראה מתייחסת לזה ביותר שוויון נפש ממה שמקובל: מבינה בהחלט שאנשים לא תמיד רוצים להגיב. צריך ללמוד לחיות עם זה שאנחנו לא תמיד נדע מה הם חשבו על מה שקראו. הרי גם סופר לא יודע מה כל האנשים שקראו את ספרו חושבים עליו, אז מה? איכשהו האינטרנט הרגיל אותנו למשוב מיידי, ואני לא בטוחה שההרגל הזה מועיל לנו. צריך סבלנות, וצריך לדעת להרפות. בעיקר צריך סבלנות 🙂

              אהבתי

  2. תודה על ההפנייה לפוסט של מיבו. אהבתי. ואהבתי את הזרקור שהפנית אל המשפט בו היא מתארת את הטקסטים שלנו כאן….מאד מאד התחברתי לזה. כמוך אני נכנסתי לבלוגיה למען הכתיבה. לעשות לעצמי אתחול למשהו שהיה בי תמיד ואיכשהו נדם במהלך השנים – כתיבה רצופה המנהלת עם עצמי שיחות והתלבטויות ובעיקר תיעודים לעצמי לגבי מה עובר עלי. כי שוכחים. כל כך שוכחים. וכשזה כתוב – תמיד אפשר לחזור להזכר ולחייך….והתגובות וכל מערכות היחסים הוירטואליות שהתפתחו כאן היו הפתעה מוחלטת עבורי. משהו כל כך בלתי צפוי. אבל ברגע שמתרגלים – זה חסר. ואם כאן את מרגישה בודדה ….אולי זה משום שהפלטפורמה הספציפית הזאת מספקת דברים אחרים מאשר ישרא. לא יודעת. לא מספיק מבינה או מנוסה בזה. יודעת שהיכן שתכתבי אקרא אותך…(טוב , למגירה שלך לא אנסה אפילו להיכנס ;)…..)
    נ.ב. מאיפה מביאים emoticons (פרצופונים) כאן בוורדפרס???

    אהבתי

    • על לא דבר, בשמחה. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלה, וגם את השלווה שבה הוא מתנהל.

      זה נכון שכל מה שכותבים – שוכחים פחות.

      וכמובן שהתגובות והחברויות זה כיף גדול. אבל כשאני נזכרת בימיי הראשונים בישרא – למרות שהתחלנו לכתוב אז כקבוצה של סדנת כתיבה והכרנו אלה את אלה – הם היו מאוד בודדים. לוקח הרבה זמן להרגיש בבית בבלוגיה.

      אני ממשיכה ולומדת את הפלטפורמה כל הזמן, ומתרשמת שהיא אפילו יותר רצינית ממה שחשבתי תחילה. הסופ"ש הזה הוא בעייתי בוורדפרס משום שיש אצלם איזו תקלה גדולה, כנראה בכל העולם – הפורומים שלהם עמוסים בפניות, וזו תמיד בעיה בסופ"ש. אבל אפילו מזה אני לומדת על טיפול בתקלות. זה מאוד מאלף.
      ואתמול נתקלתי ב-tutorial שלהם שבו למדתי כמה דברים חשובים על תגיות וקטגוריות ועל ההבדל ביניהם. אני מאוד מתרשמת מהרצינות ומהיסודיות שבה מטפלים בדברים ומסבירים אותם.

      אשר לאמוטיקונים – כל מה שאני יודעת הוא שאת יכולה לסמן נקודתיים סוגריים – ואז זה תלוי בהגדרות של הבלוג: יש בלוגים שיתרגמו את זה אוטומטית לחיוכון צהוב, ויש שלא. אני הגדרתי כך שהחיוכון הצהוב אמור להופיע. הנה, אני מנסה כאן: נקודתיים סגור סוגריים: 🙂

      אהבתי

  3. אני משום מה לא קיבלתי עדכונים על הבלוג הזה, למרות שאני מנויה אליו. מוזר. באתי כשראיתי מה כתבת אצל מיבו 🙂
    אני מנויה לבלוג שלה מזמן. וגם אני אוהבת אותו 🙂 (היי מיבו :))

    אהבתי

  4. טוב עכשיו אפשר להגיב. אני מנויה על הבלוג של מיבו כבר הרבה זמן, וגם אני מאד אוהבת אותו, ואת זה שהוא מקום שקט כמו שאמרת. הטקסט שציטטת משם מאד מאד יפה.
    נכון שצריך זמן וסבלנות. בלוג נשאר בחיים לא רק בזכות קוראיו, לפעמים הכותב צריך להחזיק אותו בעצמו כמה זמן. דווקא מהבלוג של מיבו למדתי שלא נורא אם לא מגיבים (אמנם זה לא תמיד קל). זה לא אומר שום דבר על הפוסטים.

    חוץ מזה – התרגלתי שאת מודיעה בישרא כשאת מעלה כאן פוסט ולא בדקתי, ואז הבנתי שעשיתי מנוי לבלוג הזה בכתובת מייל אחרת בטעות (וורדפרס משתלט על ההחלטות אם לא שמים לב! 🙂

    אהבתי

    • וורדפרס בכלל לוקח לעצמו סמכויות שאף אחד לא הסמיך אותו אליהן. 🙂 מצאתי שתי תגובות שלך שהוא שם בהסגר על דעת עצמו ושיחררתי אותן משם. ועכשיו אני מגיבה על כל הארבע במכה אחת.

      אני כבר בדרך כלל לא מודיעה בישרא על פוסטים כאן כי היו מי שאמרו שהנוהל הזה מפריע להם – אבל יש משם הפניה קבועה לכאן. ואני שמחה שעשית מינוי מתוקן. ברוכה המנויה 🙂

      וכן, אני אוהבת את הבלוג של מיבו גם בגלל הסבלנות המוטמעת בו:
      מיבו כותבת; ירצו – יקראו; לא ירצו – לא בכוח 🙂

      אהבתי

      • תודה 🙂 ולגבי מיבו נכון 🙂 אמנם זכור לי שפעם גם היא כתבה משהו על הצורך בתגובות, אבל כמו שאמרת, לא בכוח 🙂

        אהבתי

    • כן, כמובן, והן משמחות לב.
      יחד עם זאת, כפי שכתבתי למעלה לדודשלה: המדד האמיתי לחיים של בלוג הוא התנועה בו, כלומר מספר הכניסות. יש ימים שבהם יש תנועה יפה, ויש אחרים, שבהם הבלוג עומד בשממונו. שאז צריך להפעיל את השקפת העולם של mibo , ולדבוק בה בנחישות.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s