עדלאידעתי

(פוסט שני להיום,  ירחם השם.  זה כמעט בגדר הטרדת הציבור,  אבל לא יכולתי להתאפק.)

העדלאידע הראשונה שראיתי מעודי הייתה כשהייתי כבת שש. היות שבדיוק אז הייתי בשלבי החלמה מאבעבועות רוח,  לא הורשיתי להשתתף.  אבל כשהתהלוכה התקרבה לרחוב שלנו,  אמא שלי לקחה אותי,  מחופשת (כנראה לכיפה אדומה?),  לראות.  אני זוכרת שעמדתי שם בצד עם אמא שלי,  המומה ומבוהלת מן ההמולה המבולגנת שכמותה לא ראיתי לפני כן אף פעם,  קצת עצובה על שלא צעדתי עם כיתתי,  ובעיקר שמחה,  מאותה סיבה.

מאז ראיתי עדלאידות רק בטלוויזיה.  אבל היום אספתי את עצמי והלכתי לראות את העדלאידע בעיר שלנו.  הפעם לבד,  בלי אמא שלי.  ולא מחופשת,  כמובן.

היה כיף.

אני תמיד מתרגשת כשאני רואה תוצרים של הכנות מאומצות,  שבמסגרתן חשבו על כל דבר והתכוננו היטב. לכן מצאו חן בעיניי המאבטחים שהלכו עם חבלים מסביב לכל משאית שהשתתפה בתהלוכה, עמוסת מיצגים מרהיבים,  כשהם משגיחים שאף ילד לא ירוץ לעבר גלגליו של כלי רכב עומד,  זוחל או נוסע.  וגם שמחתי לראות את כל המדריכים המלווים כל קבוצת ילדים צועדת/רוקדת, כשבידיהם או על גבם תרמילים עמוסים בבקבוקי מים מינרליים,  זמינים לכל דורש.  וטוב עשו,  כי חלק מן הילדים כבר נראו מיוגעים וסמוקים מן השמש המיטיבה אך חמה.

וכמובן, שלל הצבעים והקולות והתחפושות והילדים הצועדים והמחוללים   –  נדמה שכל ילדי העיר היו שם,  מכל בתי הספר ומכל החוגים ותנועות הנוער.  חלקם קטנים מאוד ונבוכים וקצת עייפים,  ואחרים גדולים יותר ובטוחים בעצמם ומיטיבים מאוד לרקוד.  ועוד עשרות רבות,  אם לא מאות,  של קטנטנים מחופשים וצופים מעל כתפי הוריהם ומשאר מקומות מוגבהים מאולתרים על המדרכות.

ה- Highlights שלי,  דווקא מן המדרכות ולא מן הצעדה עצמה:
– צב נינג'ה מיוגע שעון על עגלת הילדים הריקה שלו (או אולי של אחיו הקטן ממנו),  כנראה שומר עליה,  בפקודת אמו;
– וכלה זעירה צועדת בחשיבות מאחורי ההינומה שלה,  מושכת אחריה בלון מתנופף קשור בחוט.

בדרך הביתה עצרתי בחנות פרחים וקניתי עציץ חדש של רקפות (אחרי שנאלצתי להשליך את קודמותיהן,  שאותן,  להוותי,  השקיתי למוות).
במקום אוזני המן.

22 מחשבות על “עדלאידעתי

  1. אני אוהבת את "צילום" הדמויות: הנינג'ה הקטן והכלה הזעירה. ראיתי אותם.

    אהבתי

  2. לא לכל ילד מתאים החג הזה. תחושת הבלבול והפחד של הילדה בת השש התחלפה ברגש התפעלות מהסדר והתכנון. בת השש ודאי לא ראתה את החבלים או המארגנים, ואולי בימים ההם גם היתה מודעות קטנה יותר לעניינים כגון דא.

    אהבתי

    • כן, לא כל הילדים נראו מאושרים. וגם לי אין זכרונות של אושר גדול מהשנה ההיא. ובעצם, לא בטוח שפורים זה חג רק בשביל הילדים.

      אהבתי

  3. עציץ רקפות באמת יותר טעים מאזני המן 🙂
    (אוקיי, סתם, בצחוק. אבל הרקפות יביאו לך שמחה הרבה יותר ארוכת טווח.) (אם תצליחי לטפל בהן יותר טוב הפעם. אני ממש לא טובה בזה, בעלי הוא האחראי לטיפול בצמחיה אצלנו. אם זה היה תלוי בי… שלא נדע…)

    ונהניתי מתיאור הכלה הקטנה עם הבלון 🙂

    אהבתי

    • עציץ רקפות אולי לא יותר טעים מאוזני המן, אבל אני חוששת שגם הן לא טעימות יותר ממנו 🙂
      אני גרועה מאוד בטיפול בצמחייה. גם העציץ הזה לא ישרוד, כנראה: רק קניתי אותו, ומיד נפל עלינו גל שרב כבד. זה לא טוב בשבילן. תודה (:

      Liked by 1 person

    • תודה. את עניין קוביות הקרח ניסיתי, וזה לא עוזר. אני גרועה מאוד בגידול צמחים. והלילות עכשיו חמים אצלנו גם מחוץ לחלון, כך שאני חוששת שגם דינן של הרקפות החדשות נחרץ.

      אהבתי

  4. השקית למוות. יפה. יפה. יפה.

    אני הסתובבתי ברונדלים בכל הרצליה כי כל הכבישים היו סגורים. תחפושות לא ראיתי, אבל פקקים כן…

    אהבתי

    • אבל את הכלי שהכיל אותן שמרתי, ועכשיו שוב יש בו רקפות!
      אשרי הולכי הרגל! (אם כי גם על המדרכות העמוסות כמעט לא נשאר מקום ללכת).

      אהבתי

  5. פינגבק: בלי עִם | עוד בלוגיעדה

  6. תגובתי נעלמה כי יש לי בעיות עם הוי פי ובימים האחרונים אין לי אינטרנט.
    לא זוכרת כבר מה כתבתי, אבל היה לי כיף לראות ילדים מחופשים, אחרי הרבה מאד שנים שלא הזדמן לי.

    סוף, סוף הרגשתי את אווירת החג.

    אהבתי

    • וכשהמאגר מתרוקן?
      איך שלא יהיה, מאוחר מדי. לא אבכה על חלב שנשפך ועל רקפות שהושקו למוות. רק אנסה להפיק לקחים לעתיד.

      אהבתי

סגור לתגובות.