ושוב עיפרון

התחלתי לקרוא את גדר חיה של דורית רביניאן   –  סיפור האהבה בין צעירה ישראלית לבחור פלסטיני,  בניו יורק.  הוא מושך לקריאה,  אבל עוד לא החלטתי מה אני חושבת עליו.  את הטריק של הפרק הראשון,  שנדמה שנועד בסך הכול למסור פרטים ביוגרפיים על המספרת (באיצטלה של משהו בלשי) לא כל כך אהבתי.  ואני לא אוהבת את משחקי האשמה האופנתיים כל כך,  למשל את הסיפור של חילמי המאבד את מפתח דירתו הניו-יורקית כמטפורה לטרגדיה הפלסטינית.

אבל הנה משהו יפה,  מעמוד 19  –  כשהמספרת שואלת את עצמה איך לתאר,  אחרי זמן,  את ההתרשמות הראשונית שלה מחילמי,  אי אז:
"איך לתאר אותו עכשיו,  איפה להתחיל?  איך לזקק את הרושם הראשוני של אותן שניות רחוקות? איך לצקת את דיוקנו המוגמר,  העשוי שכבות על שכבות של צבעים,  בחזרה אל רישום העיפרון החפוז,  החיוור,  שרשמה העין כשנחה עליו לראשונה?"

אז הנה,  שוב:  עיפרון.  חפוז וחיוור.  יפה.