פוסטפוליטי

זה נראה מתבקש בצוק העתים.  על כל פנים,  זה מה ש(כמעט) כולם עושים:  כותבים למי יצביעו וקוראים לכולם לעשות כמותם.

אבל זה לא בדיוק מה שאעשה.  ראשית,  משום שלהגיד לאנשים מה להצביע זה לא הסטייל שלי.  ושנית  –  וגרוע מזה  –  מפני שאני עוד לא יודעת בדיוק בעצמי,  וכנראה שלא אדע,  עד לרגע האחרון.

לאמור  –  להלן מונולוג של קול צף:

בעצם אין כאן שום דבר חדש.  גם במערכות קודמות של בחירות התנדנדתי בין העבודה לבין מרצ.  אני לא מתה על אף אחת מהן,  אבל יכולה לחיות בשלום עם שתיהן.  כל אחת מהן הרגיזה אותי לא אחת ולא שתיים,  אבל יש אחרות שמרגיזות אותי הרבה יותר.  והכי אני כועסת על שתיהן שלא השכילו מעולם להתאחד למפלגה אחת.

כן,  אני מניחה שיש כאן משום חילול הקודש,  ואף על פי כן,  כך אני מאמינה:  ההבדלים בין המחנה הציוני למרצ,  גם כיום,  הם זניחים.  שתיהן שמאל לייט,  למרות שהקטנה מביניהן מתהדרת בעיוורון בהיותה "שמאל אמיתי",  והגדולה בכלל נמנעת בפחדנות מלהזכיר אי-פעם את המילה "שמאל".  אחת מהן קצת יותר שמאל,  השנייה קצת יותר לייט.  השמאל הרדיקלי רואה בשתיהן בוגדות,  במידה מסוימת של צדק:  שום שמאל רציני לא יוכל לבלוע את הנוסחה הבעייתית של "מדינה יהודית ודמוקרטית";  אין חיה כזאת באמונה השמאלית הבסיסית (ואני אדלג עכשיו על כל הסיסמאות החבוטות בעניין "השבט הלבן והפריבילגי",  אין לי סבלנות בשביל זה).

בקיצור,  שתיהן היו יכולות לחסוך לרבים מאתנו כאב ראש גדול ולרוץ לבחירות ביחד, אלא שהאגו והפחדנות תמיד מפריעים.

כן,  מרצ אומרת דברים יותר יפים,  ואף דבקה בהם.  אבל במחנה הציוני  יודעים שכדי להזיז דברים לא מספיק להיות אידיאולוג,  צריך להיות גם פרגמטי,  וצריך לדעת להתפשר.  אגב,  גם פשרה היא עניין אידיאולוגי. זו איננה שחיתות,  אלא קריאה נבונה של מציאות שאותה מאכלס יותר מאדם אחד בודד.

אני מכירה את כל הטיעונים בעד ונגד.  כל הטיעונים נכונים ומשכנעים.  המחנה הציוני יהיה בצרות אם מרצ תצנח אל מתחת לאחוז החסימה (אבל האם באמת יש סכנה כזאת?  אני מתרשמת שמצבה בסקרים יציב). מצד שני,  פער גדול ככל האפשר בין הליכוד לבין המחנה הציוני (לטובת האחרון,  כמובן) הוא בעיניי תנאי הכרחי להזזת הראשון הצידה.  כמה חבל שמנדטים שיתווספו לאחת משתי המפלגות הרצויות לי יתכרסמו כמעט בהכרח מן השנייה.

צפיתי אתמול כמעט בכל הריאיונות עם ראשי המפלגות.  נתניהו היה גננתי כרגיל.  אני באמת מתחילה להאמין שהוא חושב שכולנו מטומטמים.  רק בדבר אחד הבנתי ללבו:  בסירובו להתראיין בערוץ 10.  אין לי ספק שהם היו קורעים אותו שם לגזרים.  לזכותם ייאמר שהם התייחסו באותה קפדנות תוקפנית (ומוצדקת) אל כל מרואייניהם,  ולא עשו הנחות לאף אחד.

זהבה גלאון נתנה הופעה טובה למדי אצל גאולה אבן,  אם כי  –  כרגיל  –  הרגיז אותי שחצי מהזמן התבזבז על העיסוק בשאלה "מדוע לא נשב עם ליברמן".  קוראים ותיקים של הבלוג (הזה וקודמו) זוכרים מן הסתם מה דעתי (הרעה) על ליברמן,  ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בחרמות מעצבן אותי.

לא משנה.  הרצוג היה בסדר.  נכון ש"בסדר" נשמע אפרורי למדי,  אבל,  מה לעשות, זה מה שהרצוג מציע:  אפרוריות.  ודווקא נדמה לי שמגיע לציבור הישראלי פסק זמן מהלהטטנות התקשורתית של נתניהו.  לפחות בשם עצמי אני יכולה לקבוע,  שזה יהיה מרענן מאוד לשמוע נאום של הרצוג בקונגרס האמריקאי או במועצת הביטחון:  יש להניח שזה יהיה נאום משעמם עד מוות,  אבל,  ראשית,  כל נאום אמור להיות קצת משעמם,  ושנית,  עדיף שיהיה משעמם משיהיה מביש.

שורה תחתונה?  אין,  כמובן.  אולי עד יום שלישי תהיה לי הארה.  ואם לא,  אחליט כבר בקלפי,  אמת או מרצ.  ואחר כך אוכל להתפלל שהקריין יאמר בערב,  בשעה עשר ומשהו,
– גבירותיי ורבותיי,  מהפך.
אשרי החולמים,  לפעמים אפילו להם מצליח. אולי-אולי הפעם.

ושיהיו לכולנו בחירות טובות ומועילות.

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “פוסטפוליטי

  1. אני מסכימה לגמרי עם הניתוח שלך. גם אני מתלבטת בין אותן שתי אפשרויות, אלא שלאחרונה אני נוטה יותר לכיוון הרצוג. נראה לי שהדבר החשוב ביותר עכשיו הוא לעשות הכל כדי לא לראות את ביבי יותר בתפקיד רוה"מ. אם מרץ תתרסק, מה שנראה לי בעל סיכויים קטנים, אז אולי זה יביא לצמיחתו של שמאל אמיתי.

    אהבתי

    • קשה לי להאמין שמרצ תתרסק. היא אמנם מפסידה אי אילו קולות למחנה הציוני, אבל, מנגד, מרוויחה קולות שלא יכולים ללכת הפעם לחד"ש.

      אהבתי

  2. אוקיי למה אתייחס קודם? אהבתי את הפוסט, אהבתי את הקול שלך שמתבטא כאן (תמיד, לא רק בפוסט הזה). בהיסטוריה היה איחוד בין מפא"י למפ"ם הרבה שנים…אבל אז מפ"ם חברה לר"ץ, והם הפכו למרץ, וחוץ מהבחירות של 1992 כאשר היתה בחירה ישירה בראש ממשלה בנפרד מהמפלגה, לא זוכרת שזה עשה להם טוב.
    אני הרבה פעמים קול צף (הייתי עושה על זה בדיחה שקשורה לשם שלי אבל אני כאן אנונימית הרי…..את תביני כבר) ודווקא בפעמיים האחרונות (לפני שנתיים והיום) אני בטוחה ב"יש עתיד" ושלמה עם זה, ודווקא לא קוראת לאף אחד אחר להצביע בעדם – אני לא מיסיונרית בעניין הזה.
    לטובתו של הרצוג אומר שהגיע הזמן שיהיה כאן ממשל אפור וישר ומתפקד, שרואה את הסוגיות ואכפת לו מהמדינה ומאזרחיה, לא מחפשת כריזמה ולא מחפשת חלילה דיקטטור. מישהו מפוכח שמבין את מקומה של ישראל בין אומות העולם, מישהו לא משיחי אבל גם לא מתקפל בקלות…והאמת היא שדווקא אחרי שהוא לקח אליו את ציפי, ירדה קרנו בעיני.
    לגבי ביבי שסירב להתראיין בערוץ 10 דווקא אהבתי את התשובה של הרצוג לנושא הזה. כי, מה זה פה? נעלבתי אז אני לא מתראיין אצלכם? אם הוא היה בטוח בעצמו ובעמדות שלו (אגב – פרט לאירן לא ממש ברור מה העמדות שלו) לא היה אכפת לו אצל מי להתראיין.
    אה, ורציתי לומר משהו על מדינה יהודית ודמוקרטית. אני לא מפחדת מהמושג מדינה יהודית. להבדיל ממדינת יהדות, או מדינת הלכה, אני גאה בכך שזו המדינה היהודית היחידה בעולם, שמובן מאליו שכל יהודי באשר הוא יכול לחיות בה מעצם היותו יהודי. במדינה הזו שלי (בראש) ישנם גם אזרחים לא יהודים שאינם מופלים לרעה והם שווי זכויות ואגב גם שווי חובות בלי קשר למוצאם או דתם. במדינה היהודית הדמוקרטית הדימיונית שלי אין בעייה להינשא ללא יהודי או למישהו מאותו מין…אבל כן יש לה סממנים שקשורים לעם היהודי – ללא כפייה. אולי אני באמת מפנטזת משהו שלא קיים…

    אהבתי

    • אחד אחד:

      מסכימה עם ראייתך את הרצוג: אפור, אבל מתפקד ומפוכח. לבני היא בעייתית מכמה בחינות, אבל גם עם מציאותה, אם יהיה צורך, אוכל להשלים. בקיצור: אין כאן התלהבות גדולה מצדי (אני בכלל לא נוטה להתלהב), אבל הם עדיפים על מה שיש לנו עכשיו. בהקשר הזה, אגב, גם לפיד עדיף בעיניי, משום שלמרות שהוא נראה לי ארטיסט חסר ניסיון, אני דווקא כן מאמינה שהכוונות שלו טובות.

      בקשר לערוץ 10: אני לא בטוחה שזה עניין של עלבון, נראה לי שנתניהו פשוט פחד, ואפשר להבין למה. ראשית, משום שהוא אף פעם לא היה גיבור גדול, ושנית, משום שהיה שם צוות מראיינים מעולה, קשוח ולא מתפשר. נתניהו ידע שאי אפשר לסובב אותם בכחש, כהרגלו, ופחד (לדעתי בצדק) שריאיון כזה יזיק לו יותר מהוויתור עליו. מובן שהפחד מלמד עליו ועל משנתו כאלף עדים.

      "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא מושג בעייתי, וצריך הרבה יצירתיות והגינות כדי לצלוח אותו בשלום. אני חיה אתו איכשהו, כי אני מבינה מנין הוא צמח ומקבלת את זה, אבל שמאל מאוד שמאלי לא יכול לבלוע אותו – משום ששמאל כזה לא מתעניין לא במדינות, לא בלאומים ולא בדתות. ברגע שאפילו מרצ מביעה את תמיכתה בו, היא מסמנת את עצמה כשמאל לייט. לי אין בעיה עם שמאל לייט, להפך. אבל הדברים צריכים להיות ברורים.

      ותודה.

      אהבתי

  3. גם אני אוהבת את הקול השקול שלך, שפורס את הדברים על השולחן, הנה כך. לא יודעת כרגע בכלל מה יהיה ביום שלישי, אולי ברית. לא פוליטית, לגמרי אישית, של הנכד, אם הצהבת תשכך, והרופא יאשר, והאיש שלי שעובד קשות ביום הבחירות יצליח להגיע. יום לא פשוט, ומסיבות אחרות לגמרי מאלה שאת מנית. ולא מעניינות אף אחד אחר כמובן, מלבדי 🙂

    אהבתי

  4. אני מתחילה לחשוד שנכנסת לי לראש ופרשת את ההתלבטויות שלי אחת לאחת…
    גם אני מתחבטת בין השתיים וגם אני לא יודעת לאן תשלח היד בסופו של דבר ביום שלישי.
    מה שבטוח הוא שאני אצביע. כך או אחרת זה ברור לגמרי שאין שום אפשרות שלא להצביע.
    כרגיל זה יהיה שלא בלב שלם, אלא יותר בתחושת אי נוחות ומיאוס, אבל אין ברירה. התחושה החזקה ביותר שלי היא שצריך להחליף את ביבי ויפה שנה אחת קודם.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s