טאקאשיאמה

לפני עידן ועידנים,  כשהקטנה הייתה בערך בת עשר,  או קצת פחות,  היינו עם הילדים בטיול בארצות הברית,  ונכנסנו יחד אתם (ועם אחותי) לחנות בשדרה החמישית בניו יורק.  אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הייתה החנות  –  כנראה משהו שקשור בעיצוב הבית  –  והיא נראתה קצת כמו מוזיאון,  עם מחירים בהתאם.  שמה של החנות היה טאקאשיאמה,  ואני אפילו לא זוכרת אם רוב המוצרים בה היו יפניים או לא.

אבל מצאנו שם בובת ארנב זעירה ששבתה את לבנו,  וקנינו אותה בשביל הקטנה.  גודל הבובה היה פחות מזה של כף ידי,  והיא נתפרה מבד דמוי זמש,  בז' עם ורדרד.  אברי גופה השונים חוברו זה לזה בעזרת שרוכים קצרים,  מה שהעניק לה גמישות מתוקה ויכולת להתכרבל ולהשתרע בתנוחות-ערֵמה מכמירות לב.

אני כבר לא זוכרת אם הקטנה קראה לארנבון החדש נָבי-ארנבי או לא,  אבל נפשה נקשרה בנפשו, והיא טיפלה בו במסירות והרשתה לו לישון לצידה במיטה.  אני קראתי לו (ביני לביני) טאקאשיאמה,  מטעמים מובנים,  וגם נפשי נקשרה אל נפשו במידה הראויה,  וגם זה מטעמים מובנים.

בהמשך מסענו הרחקנו צפונה עד מפלי הניאגרה ואפילו חצינו את הגבול הקנדי כדי לחזות בהם מהצד "הנכון",  ובלילה ישנו במלון זה או אחר,  ושוב אינני זוכרת אם בקנדה או בארה"ב.  בבוקר ארזנו את חפצינו והמשכנו במסענו,  בחזרה בארצות הברית   –  אלא שלאחר כך וכך עשרות מַיילים נזכרה הקטנה פתאום,  לחרדת לבה,  שהיא שכחה את טאקאשיאמה במיטה שבחדר המלון.

נשפכו אי-אילו דמעות,  וגם אני התעצבתי מאוד אל לבי.  החדר במלון כבר מן הסתם עבר ניקוי והופקד בידי אורח אחר,  וטאקאשיאמה האומלל אולי נתגלה בין השמיכות על ידי החדרנית וזכה בהמשך לשמח את לבם של ילדיה הקטנים.  אינני יודעת.  מכל מקום,  היינו רחוקים מכדי לחזור,  ואחותי ניחמה את הילדה הבוכייה והבטיחה לה שתקנה לה טאקאשיאמה חדש,  בדיוק כזה,  בדיוק באותה חנות.

אמרה ועשתה:  בביקורה הבא בארץ הביאה עמה באמתחתה בובונת-ארנב זהה לגמרי,  מאותה החנות,  והכול בא על מקומו בשלום:  עוד טאקאשיאמה,  הידד.

מאז זרמו מפלים רבים בניאגרה,  הקטנה גדלה ועברה לירושלים,  ואני מטפלת לבדי בטאקאשיאמה. הוא יושב  על כיסא קטן על המדף בחדרה החשוך רוב השבוע,  עדיין בתנוחה מכמירת לב,  וזוכה מדי פעם לניגוב אבק מטעמי,  יחד עם שאר הספרים והקישוטים (לא לעתים קרובות מספיק, להוותי,  אבל נניח לזה עכשיו).

למה אני מספרת על כל זה?  כי פתאום נכנס בראשי הרעיון המוטרף שאני רוצה (ויכולה) לצייר אותו.  זה למה.

(אפשר להקליק להגדלה:)

סטנדרטי-עגמומי

במנוחה אנרגטית (המתאגרף)

אווירון: מי ימצא את יד ימין שלי?

מודעות פרסומת