לפני עידן ועידנים, כשהקטנה הייתה בערך בת עשר, או קצת פחות, היינו עם הילדים בטיול בארצות הברית, ונכנסנו יחד אתם (ועם אחותי) לחנות בשדרה החמישית בניו יורק. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק הייתה החנות – כנראה משהו שקשור בעיצוב הבית – והיא נראתה קצת כמו מוזיאון, עם מחירים בהתאם. שמה של החנות היה טאקאשיאמה, ואני אפילו לא זוכרת אם רוב המוצרים בה היו יפניים או לא.
אבל מצאנו שם בובת ארנב זעירה ששבתה את לבנו, וקנינו אותה בשביל הקטנה. גודל הבובה היה פחות מזה של כף ידי, והיא נתפרה מבד דמוי זמש, בז' עם ורדרד. אברי גופה השונים חוברו זה לזה בעזרת שרוכים קצרים, מה שהעניק לה גמישות מתוקה ויכולת להתכרבל ולהשתרע בתנוחות-ערֵמה מכמירות לב.
אני כבר לא זוכרת אם הקטנה קראה לארנבון החדש נָבי-ארנבי או לא, אבל נפשה נקשרה בנפשו, והיא טיפלה בו במסירות והרשתה לו לישון לצידה במיטה. אני קראתי לו (ביני לביני) טאקאשיאמה, מטעמים מובנים, וגם נפשי נקשרה אל נפשו במידה הראויה, וגם זה מטעמים מובנים.
בהמשך מסענו הרחקנו צפונה עד מפלי הניאגרה ואפילו חצינו את הגבול הקנדי כדי לחזות בהם מהצד "הנכון", ובלילה ישנו במלון זה או אחר, ושוב אינני זוכרת אם בקנדה או בארה"ב. בבוקר ארזנו את חפצינו והמשכנו במסענו, בחזרה בארצות הברית – אלא שלאחר כך וכך עשרות מַיילים נזכרה הקטנה פתאום, לחרדת לבה, שהיא שכחה את טאקאשיאמה במיטה שבחדר המלון.
נשפכו אי-אילו דמעות, וגם אני התעצבתי מאוד אל לבי. החדר במלון כבר מן הסתם עבר ניקוי והופקד בידי אורח אחר, וטאקאשיאמה האומלל אולי נתגלה בין השמיכות על ידי החדרנית וזכה בהמשך לשמח את לבם של ילדיה הקטנים. אינני יודעת. מכל מקום, היינו רחוקים מכדי לחזור, ואחותי ניחמה את הילדה הבוכייה והבטיחה לה שתקנה לה טאקאשיאמה חדש, בדיוק כזה, בדיוק באותה חנות.
אמרה ועשתה: בביקורה הבא בארץ הביאה עמה באמתחתה בובונת-ארנב זהה לגמרי, מאותה החנות, והכול בא על מקומו בשלום: עוד טאקאשיאמה, הידד.
מאז זרמו מפלים רבים בניאגרה, הקטנה גדלה ועברה לירושלים, ואני מטפלת לבדי בטאקאשיאמה. הוא יושב על כיסא קטן על המדף בחדרה החשוך רוב השבוע, עדיין בתנוחה מכמירת לב, וזוכה מדי פעם לניגוב אבק מטעמי, יחד עם שאר הספרים והקישוטים (לא לעתים קרובות מספיק, להוותי, אבל נניח לזה עכשיו).
למה אני מספרת על כל זה? כי פתאום נכנס בראשי הרעיון המוטרף שאני רוצה (ויכולה) לצייר אותו. זה למה.
(אפשר להקליק להגדלה:)
הוא חמוד כמו הסיפור
אהבתיאהבתי
תודה, הוא באמת מתוק.
אהבתיאהבתי
מקסימוליו. לגמרי מתוק גם הוא וגם הסיפור שלו.
אהבתיאהבתי
שובה לבבות (:
אהבתיאהבתי
חמודים מאד, ומאו
ירים בחן רב. הכי אהבתי את הראשון.
אהבתיאהבתי
תודה (:
אני חושבת שאני הכי אוהבת את השלישי.
אהבתיאהבתי
אוהבת את סיפורך, הזכרת לי את בובת 'רותי סמרטוטי' שאבדה לבתי בהיותה קטנה ( אולי בגן השעשועים) , קנינו חדשה אבל לא היתה זהה. לבתך היה מזל ונהדר שהארנב נשמר עד היום ויכולת לצייר אותו 🙂
אהבתיאהבתי
לנו באמת היה מזל, כי אחותי מצאה אחד זהה לגמרי, כנראה מאותו פס ייצור (:
אהבתיאהבתי
האיורים עושים חסד לסיפור המתוק….ואיזה מזל שאחותך הצליחה למצוא בובה זהה שכזו.
אנחנו כבר שלחנו בדואר דובי שנשכח כאן על ידי ילדי קרובינו מאנגליה, וגם התכתבנו עם מלון בו שכחנו מעיל, כרית….יש הרפתקאות כאלה לרוב, ועיקר שהסוף טוב 🙂
אהבתיאהבתי
נכון 🙂
אהבתיאהבתי
איזה יופי. הציור במילים, והרישומים. גרמת לי געגועים לשנות ילדותה של הקטנה, וגם הקטנה שלי, חברתה…
אהבתיאהבתי
חן-חן. אכן, היו ימים 🙂
אהבתיאהבתי
יש לי הרגשה שקנית אותו גם קצת בשבילך 🙂 הרי אנחנו בוחרים לילדים את מה שבעצם אנחנו אוהבים.
אני רואה באיזו עדינות ותשומת לב ציירת אותו ולכן הגעתי למסקנה הזו.
אהבתיאהבתי
אני מתה עליו, אל תגלי לשום איש 🙂
אהבתיאהבתי
ואנחנו לא מזמן הסתובבנו בעיר, אני והנכדות, ואיש אחד רדף אחרינו להחזיר את השמיכקי שנפלה לקטנה, שמיכה שהיא גם פיל. איזה מזל. אני הכי אוהבת את האווירון. מעורר חיוך.
אהבתיאהבתי
הידד להצלת שמיכקי 🙂
אהבתיאהבתי
הסיפור מקסים כמו האיורים, בעיקר השלישי. השלישי נוגע לליבי במיוחד משום מה.
אהבתיאהבתי
גם אני אוהבת אותו יותר מהאחרים. תודה!
אהבתיאהבתי
סיפור מקסים, וגם הארנבון וגם את.
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי