עין עיוורת שרואה

עמוק לתוך הלילה הגעתי לסופו של הספר גדר חיה של דורית רביניאן.

ודווקא החלטתי שאני כן אוהבת אותו.  למרות הדברים המעצבנים פה ושם   –  והיו כמה.  וגם קשה לי להלין על כך שהוא בנאלי.  כי דווקא נדמה לי שהוא לא.  הסוף בוודאי לא נראה לי בנאלי:  מבין כל הסופים שתיארתי לעצמי כשדמיינתי איך זה ייגמר,  הסוף האחד הזה לא עלה בדעתי כלל.

נגע ללבי הקטע ההוא שבו חילמי משביע אותה (לפני פרידתם בניו יורק) שלא תיסע בארץ באוטובוסים  (על כל הסיבוכים שמתפתלים סביב זה).  ואהבתי מאוד את שני העמודים האחרונים של הספר,  עם "תמונת הרפאים שלא צולמה".  ומשהו ממה שנכתב עליה שם,  על "העין העיוורת [של המצלמה ש]לא ראתה את פנינו" (עמוד 344) מחזיר אותי למה שכבר כתבתי כאן על נקודות המבט המעורבבות (שהפריעו לי).

אולי זה העניין באמת:  עין עיוורת שרואה.  כמו המספרת שרואה (ומתארת) את עצמה,  כאילו מבחוץ. כמו מי שיודעת בדיוק מה קרה בים,  אף שלא הייתה שם. ובכלל זו שהיטיבה לראות את מה שבעצם לא ראתה,  למרות שלא ראתה.  ואולי זו התמצית של כתיבה טובה?  לא רק לראות,  אלא לדעת לדמיין ולתאר גם את מה שלא רואים?

ואולי זה גם משהו שאפשר להעביר לציור?  לדעת לצייר את מה שאינו מונח לפניי?  או שזה לא אפשרי בתחום הזה (בשלב זה אני לא מצליחה לצייר אפילו את מה שכן מונח לפניי).  זה מזכיר לי את בטהובן שחיבר מוזיקה בלי לשמוע.  הוא שמע אותה רק במבפנים,  בתוך ראשו.  אבל הוא היה בטהובן,
.and that has made all the difference

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “עין עיוורת שרואה

    • בעצם – למה מופרך? זה לא אירוע נדיר כל כך.
      ולמה פתרון? שום דבר לא נפתר. הבעיה האנושית הסבוכה נותרה בעינה.
      יתרה מזאת: גם לא הייתה כאן בריחה אל המוטיב השחוק של הכיבוש המרושע מול הפלסטינים הסובלים. משום כך התברר שבסך הכול אין חלוקה צפויה מראש לטובים ולרעים ואין את מי להאשים. זה לא מופרך – אלה החיים.
      העניין הוא שבחלקים קודמים של הספר נדמה היה לי שהסיפור דווקא כן ינסה לברוח לכיוון ההוא (כי היו סימנים שהיו עשויים לרמז על כך), וזה אחד הדברים שעצבנו אותי בו. המספרת עצמה מודה שברגע הראשון, כשנודע לה, זה הדבר שהיא חשבה שקרה. ואני דווקא שמחתי שהיא יצאה ברגע האחרון מהמלכודת הזאת.
      אגב – שני העמודים האחרונים בספר, שכתבתי שאהבתי, אינם עוסקים בכל הנ"ל בכלל.

      אהבתי

    • כן, אני זוכרת. אני, בסופו של חשבון, ממש לא. אני שואלת את עצמי אם זה קשור גם בזה שממש לפני שהגעתי לסוף הספר ראיתי במקרה בטלוויזיה ריאיון עם רביניאן. היא מאוד נחמדה…

      אהבתי

  1. הנאה היא מאד אינדיבידואלית, וכיף לך שנהנית. לא קראתי את הספר אבל הדיון פה כמעט חשף את הסוף, לא.
    נזכרתי בפרסומת של הזוג שמגיע לשדה התעופה והדיילת שואלת אותם, ארזתם לבד? הגבר כועס ואומר יופי הרסת לה את ההפתעה. 😊

    אהבתי

  2. מאוד מענין. דווקא אני חושבת שאת מציירת דברים שאת לא רואה. למשל ברישום הרקפות שראיתי – הן באמת מצוירות מראייה ואפשר לזהות את הרקפות, אבל יש שם עוד דברים שהם רק מהראש שלך והופכים את הרישום מעותק של המציאות לאחלה דבר. ואגב, אני חושבת שגם ביומיום אנחנו מדמיינים (לפחות אני) את מה שאנחנו לא רואים ואפילו נותנים לזה קצת לנהל אותנו, למשל כשפוחדים.

    אהבתי

  3. אין ספק שבטהובן היה רק אחד….אבל מבינה למה את מתכוונת. שמחה בסופו של דבר נהנית מהספר. אני לא השתכנעתי עדיין אם לקרוא אותו או לא, נראה לי שאתחיל עם ספר אחר שלה קודם…טרם קראתי משהו שהיא כתבה

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s