הגבעות ההן, הגולשות אל הים. האדוות הקטנות הקורצות בשמש. העץ הבודד, סחוף הרוח. כל המקומות ההם אשר בהם חלפנו, ועכשיו איננו בם. איננו שם. הרוח נשא את קולותינו. מחה את צִלנו. חלל הזמן-מקום אולי זוכר את שהיינו, וכבר איננו עוד.
מודעות פרסומת
בלוגיעדה
עוד בלוג של עדה ק.
חג שמח, עדה.
אהבתיאהבתי
חג שמח!
אהבתיאהבתי
אני מרגישה זאת גם כן. לפעמים אני מנסה לצלם בעיניים, אם לא במצלמה, להגיד לעצמי במילים את החוויה, כדי שמשהו יישאר ממנה. ואהבתי את הרישום. תפסת את האווירה. הציפורים, הרוח בעץ, הים….
אהבתיאהבתי
כנראה מה שנשאר זה המחשבות והזיכרונות שלנו. תודה.
אהבתיאהבתי
עדה, זה מאד יפה. גם הטקסט וגם הרישום. קראתי פעמיים 🙂
אהבתיאהבתי
תודה, אני שמחה 🙂
אהבתיאהבתי
הציור המינימליסטי שלך נפלא בעיני
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
איננו בם, אבל הם בנו. אהבתי את זווית העץ סחוף הרוחות.
אהבתיאהבתי
תודה. גם אני אהבתי אותה.
אהבתיאהבתי
חלל הזמן-מקום חייב לזכור את שהיינו ואולי העץ שומר בין עלעליו. והשחפים נושאים בין כנפיהם לחלל אחר.
אהבתי את הקלילות של היד הרושמת.
אהבתיאהבתי
תודה, אני שמחה שזה בקלילות. ולא חשבתי על זה – אבל באמת אולי הם שחפים?
אהבתיאהבתי
גם אני אהבתי את "איננו בם אבל הם בנו" – ונזכרתי גם בלאה גולדברג "מה יישאר – מלים, מלים כאפר" מתוך אהבתה של תרזה די מון.
אהבתיאהבתי
מילים זה כנראה לא מעט, אפשר להתנחם בהן.
אהבתיאהבתי
יפה מאוד, לוקח את החוץ פנימה ומחבר ביניהם.
אהבתיאהבתי
תודה, אליפל.
אהבתיאהבתי
כמה יפה. הציור גם שלך? חג שמח
אהבתיאהבתי
גם שלי. תודה, וחג שמח!
אהבתיאהבתי
למה לא לחזור? למה להשאיר את העבר בעבר, ולא לתת לו הזדמנות חוזרת?
אהבתיאהבתי
שאלה טובה. השאלה אם אפשר. לא תמיד אפשר.
אהבתיאהבתי
לפעמים אפשר אבל אנשים בולמים את עצמם (אני מושפעת מהספר האחרון של מורקמי)
אהבתיאהבתי
זה מן הסתם נכון. ומצד שני, אם וכאשר נחזור, זה כבר לא יהיה אותם "אנחנו", כי השתנינו בינתיים. לא נכנסים פעמיים לאותו נהר, וכו'.
אהבתיאהבתי