למוצאי חג הפירורים

אז נגמר.

אולי עכשיו יירגעו גם הוויכוחים הנרגשים בפייסבוק על המצות ועל הכפייה הדתית.  מדהים איך אנשים מבלבלים בין קיום מצוות לבין אמונה באלוהים (ובין שניהם לבין דבקות במסורת).  מניסיוני,  לא בהכרח יש קשר בין הדברים,  ולכן הסטטוסים הלעגניים על מי ש"מאמינים בחבר דמיוני" הם לא רק מכוערים,  אלא ממש לא שייכים לעניין.  איך שלא יהיה,  לא ויכוח תיאולוגי יפתור כאן את הבעיות,  אלא הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה,  שתועיל לכולם  –  ובעיקר דווקא לדת.

לא משנה.  ביעור חמץ  לא עשיתי (אני שייכת למאמינים-למחצה שאינם מקפידים בקיום המצוות), אבל את הטקס המקביל דווקא קיימתי הבוקר.  כלומר,  בארוחת הבוקר בלענו את המצות האחרונות שנותרו לנו (אנחנו מחובבי הקרשים הללו.  חיסלנו שניים וחצי קילו פלוס חבילת מילואים קטנה,  ולא נודע כי בא אל קרבנו);  בהמשך היום נאכל את המרק עם יתרת הקניידלעך (מזג האוויר החיובי משתף פעולה);  ואחרי ארוחת הבוקר יצאתי לציד פירורים ברחבי הבית. לא ייאמן לאילו מקומות מסתור הגיעו הנ"ל,  ובאילו כמויות.  אשר על כן ניגבתי, שאבתי, ניערתי,  טיטאתי ושטפתי חדרים נבחרים.   ועל אף חיבתי העזה למצות,  אני חייבת להודות בהקלה:  גם לחם אפוי ומלוכד כהלכה,  עם שמרים ושאר חומרי דבק והתפחה,  זה לגמרי לא רע.