על הפחד להגיד

במדור ביקורת הטלוויזיה של הארץ אתמול (יום ראשון) כתבה רוית הכט על הופעתה של ענת וקסמן שלשום (שבת) בערוץ 2   –   הופעה שבה פחות או יותר התנצלה על אמירותיה הקודמות בעניין מצביעי הליכוד ש"יוצאים מן החורים",  וסיפרה בדמעות על הרדיפה ההיסטרית שרודפים אותה מאז. בהקשר הזה ניתחה הכט את יחסי הכוחות בין התקשורת השמאלנית לשלטון הימני,  והסיקה שלמרות שמאליותה של הראשונה, היא למעשה משרתת את השני.

בעצם,  חבל לשחת מילים נוספות על הפרשה האומללה הזאת.  ענת וקסמן היא שחקנית מחוננת; דעותיה הפוליטיות אינן חשובות יותר מדעותיו של אף אחד אחר;  דבריה הנזכרים היו מיותרים ומעליבים;  והקריאות להחרימה הן הזויות.  לכל העניין אין חשיבות של ממש,  ונותרו לי רק שתי תמיהות:  הראשונה,  על שאנשים בוגרים ומנוסים המכירים היטב את הקהל ואת התקשורת המודרנית על כל ענפיה וכוחותיה,  חוזרים ונכשלים שוב ושוב בלשונם,  ואחר כך מוכּים בתדהמה נוכח התוצאות הקשות.  והשנייה,  על שבאלף השלישי לספירה יש עדיין עיסוק נלהב כל כך בחרמות ובנידויים,   שהם,  כמדומה,  שרידים מבחילים למדי מימי הביניים ואף מן התקופות שקדמו להם.

מכל מקום,  לא הייתי נדרשת כלל לסוגייה הזאת לולא הייתה רוית הכט מסיימת את מאמרה במשפט האפוקליפטי הבא:
"אחרי פרשת וקסמן, אנשי ציבור,  בעיקר מהשמאל, יפחדו להגיד דברים מטומטמים כדברי טעם" [ניסוח תמוה במקצת,  ויש להניח שכוונתה הייתה שיפחדו להגיד גם דברים מטומטמים וגם –  ובעיקר (?)  –  דברי טעם].

ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.  זה אולי לא מאוד אופנתי להגיד את זה,  בוודאי לא בעולמנו החדש והאמיץ,  ששוכניו מאמינים שכל מחשבה שנובטת במוחם חייבת לקפוץ מיד החוצה דרך שפתיהם או מקלדתם,  ולזכות בהקדם במחיאות כפיים נלהבות.  ובכל זאת אומַר שנראה לי שלא ייגרם שום נזק אם אנשי ציבור וגם אנשים פרטיים,  מהשמאל וגם מהימין, יחשבו פעמיים לפני שהם מתבטאים (בכתב או בעל פה) בפני קהל,  בנושאים פוליטיים וגם בכאלה שאינם פוליטיים.  לא יתחולל אסון אם הם ישקלו היטב,  מבעוד מועד,  אם הדברים שהם עומדים להביע אינם מטומטמים.  אגב,  גם לדברים שנדמים כדברי טעם יש לפעמים תכונה מוזרה שכזאת   –  שהם מתבררים כמטומטמים רק בדיעבד.  על כן ראוי לחשוב היטב,  ובקפדנות,  לפני הבעתם,  אם לא עדיף לגנוז אותם. ודווקא לא בגלל הפחד מהשלטונות ומאבירי ההחרמות,   אלא פשוט למען הטעם הטוב.

בניגוד לרוית הכט, לא רק שאינני חוששת שסוף העולם יגיע מיד בעקבות החשיבה-היתרה-הזאת-שטרם-דיבור,  אלא שאני אפילו מעזה לחשוב שתצמח מכך לא מעט תועלת בשביל כולנו   –   אנשי ציבור והדיוטות כאחד.  קצת איפוק עשוי להפחית במידה ניכרת את כמויות הקשקשת שגודשות את עולמנו,  ואפילו לתבל את חיינו הרועשים בטעמים חדשים ומלהיבים של שקט.

מודעות פרסומת

29 מחשבות על “על הפחד להגיד

  1. לא יודעת לגבי 'פחד' מאמירת דעה, אבל יש אכן דברים שכדאי שיישקלו פעמים אחדות לפני שייאמרו. מבחינה זו אולי פרשת וקסמן תהיה לטובה.
    מה שאותי מטריד יותר עולה מדבריה של וקסמן עצמה, והוא חוסר היכולת לייחס שיקולים ראציונאליים למי שחושב אחרת ממך. כביכול, אם מאן דהוא הגיע למסקנה אחרת הוא בהכרח פועל משיקולים אמוציונאליים (מהאמיגדלה, היה הקנקן אומר). זה בעיני סכנה לשיח הדמוקרטי.

    Liked by 1 person

    • אכן, ואפשר אפילו לסכם ולומר שחוסר היכולת הזה שהזכרת הוא מאפיין בולט של חוסר סובלנות, והוא קיים בשמאל לא פחות מאשר בימין, ומזיק מאוד בשניהם.

      אהבתי

  2. מה שמניפה אמרה, מה שאת אמרת ותוספת קטנה:
    חופש הביטוי הוא לא חופש השיסוי. חופש הביטוי הוא חופש הדעה והמצפון והוא מוגבל לאמירת אמת (לשון הרע), מנוגד להסתה, לפגיעה מכוונת בזולת לשם פגיעה גרידא ועוד. אני לא מסכים ששחקן או זמר או משורר או דומיהם הם פלוני אלמוני שמדבר בשמו בלבד. האנשים הללו הם אדריכלים של דעה ומייצגים של ציבור. מאן דהוא, פלוני אלמוני, הוא אני בבלוג שלך, זאת את בבלוג, ואלה רוב המגיבים האחרים. שחקנית, משורר, סופר, זמר, לעומת זאת, מכיוון שיש להם גישה לציבור רחב ועומדת לרשותם במה, הם מעצבי דעת. אנשים כאלה צריכים לקחת אחריות על דבריהם, גדולה יותר מזו שנדרשת מפלוני אלמוני, ולהיות מוכנים שבמקרה ויחרגו מגבולותיו של חופש הביטוי יזכו לגינוי ולחרם. חרם, פרט למקרים בהם הוא מהווה חלק מכפייה, הוא כלי לגיטימי בחברה דמוקרטית, בטח ובטח כאשר מדובר במחלוקות פנים-חברתיות שמורכבת מקבוצה ״בעד״ ומקבוצה ״נגד״, מקבוצה משובחת ומקבוצה מנודה, מקבוצה המורמת מהעם ומקבוצה נלעגת, מקבוצה שמשייכת את עצמה לאליטה אינטלקטואלית ומקבוצה שנדחית אל השוליים הנבערים. לא אקשיב לשיריו של זמר שמחשיב אותי לאידיוט או לפרימיטיבי, או לחסר זכות להביע את דעתי בשל רפיסות מוחית, או לרמש שמזדחל ויוצא מכל החורים. מה שטוב אפילו לוגנר, ללא ספק יהיה טוב לענת וקסמן.

    אהבתי

    • אחד אחד:

      אמנים הם לא מייצגי ציבור. נכון שהם עשויים/עלולים להיות מעצבי דעת קהל, אבל מוטב היה לולא היו כאלה. הם לא יותר חכמים ומלומדים מאנשים שאינם אמנים, הם לא בהכרח מתמצאים יותר בנושא, ולפעמים הם אפילו לא יותר רהוטים מאחרים. ועיין בהקשר זה גם בתגובתה של מרים, כאן למטה. יחד עם זאת אני בהחלט מסכימה אתך שהם צריכים להיות אחראים (מראש) למה שהם אומרים בפני קהל, ואפילו יותר מאנשים שאינם אמנים, משום שהקהל שלהם יותר גדול והתקשורת מתעניינת יותר בהם, בדעותיהם ובמיוחד בנפילותיהם.

      אני לא יודעת מה כוונתך בדבריך שחרם הוא כלי לגיטימי. במדינת ישראל, שרואה את עצמה כדמוקרטיה, אישר בגץ לאחרונה חוק שלפיו חרם (עליה) הוא בכלל אסור. לדעתי לא צריך לאסור על חרמות בחוק, אבל בעיניי הם אמצעים פסולים ואני מתנגדת לכולם. לא אהבתי את זה כששחקנים החרימו את אריאל, ואני גם לא אוהבת כשמחרימים שחקנים. מובן שגם בעניין הזה יש להבחין בין המישור האישי לבין הציבורי: ברור שאינך חייב להקשיב לזמר שמרגיז אותך, ואינך מחויב לתרום לפרנסתו. אבל אם תקים קבוצת פייסבוק שקוראת להחרימו (או תנהל יוזמה אחרת בדומה לזה), לא אתמוך בך.

      אשר לווגנר: אני אמנם גדלתי בבית שבו החרימו את גרמניה מכל וכל. בזמנו זה נראה לי נורמלי לגמרי. היום, כשאני כבר אדם בוגר, אינני מחרימה אפילו את גרמניה. אין לי רצון מיוחד לבקר בה, וגם אינני מתעניינת במוזיקה של וגנר, אבל לא אומר לאף אחד אחר מה לעשות בעניין הזה. ובכלל, נושא השואה הוא כל כך גדול וכבד – האם אי אפשר לדון בענייני היום יום שלנו בלי להידרש לו? אני חושבת שאפשר, ואפילו צריך.

      אהבתי

      • אף חוק לא יכול למנוע ממני להרגיש כמו שמרגיש השכן שלי ולהכריח את שנינו להקשיב לזמר שלדעתנו פגע בנו אישית. כיום אנשים כמוני וכמו השכן שלי מביעים את דעתם במדיה וירטואלית, שמאפשרת לייקים, חברויות ואיגוד של קבוצה בעלת דעה זהה. מה שמיד יוצר קבוצה בעלת מטרה זהה. ככה מתחיל חרם. את לא חייבת לתמוך בחרם. אבל גם אם לא תתמכי הוא לא יהפוך לבלתי לגיטימי. אי אפשר לירוק בפרצוף של הקהל הפוטנציאלי ואחר כך לצפות ממנו שישב בחושך אחד-אחד, לא יביע את דעתו ברבים ולא ימצא לו חברים לעלבון. זה פשוט לא הגיוני. וכן, רוב מוחלט של חברים לעלבון יחלקו אתו בי מהם ויחליטו שלא לפרנס את המעליב.

        לאומן יש משימה חשובה בחברה. הוא מצויד בכלים בעזרתם היא מסוגל לשנות את החברה, להשפיע עליה, לעצב אותה; הכלים הם – הכתיבה שלו, הנגינה, השירה, הפיסול, הציורים, המשחק על במה… בעזרתם אומן פונה ישר לליבו של אדם. אמן הוא קולו של העם כי אומן לא יכול ליצור ללא עם. הוא בהגדרה יוצר עבור עמו. סופג ממנו את שפתו, את המנגינות, את הדמויות ומחזיר לעם אחרי שמעביר כל זה דרך ליבו. וכשהקול שיוצא מלבו יורק על העם שהציב אותו על הבמה (כן, העם בוחר מי הוא שחקן טוב ומי רע ומי יציג את הצגותיו ומי ילך ללמוד מקצוע אחר), העם נעלב לא מאדם פרטי, אלא מאדם שממלא תפקיד לו מונה.

        ואגב, היא לא התנצלה על דבריה הרבים שרק אחד מהם ציטטת. היא התנצלה על הנימה.

        אהבתי

      • חרם על מדינת ישראל הוא חרם שהזכרתי בתגובה הראשונה שלי. חרם שכולל בתוכו כפיה. קבוצה של תושבי מדינה משכנעת מדינות אחרות להחרים את מדינת ישראל וזאת כדי לכפות על קבוצה אחרת של תשובי מדינה לעשות את מה שהקבוצה הראשונה רוצה.
        חרם פנים חברתי לא כופה דבר על אף אחד. אני, הוא והיא מחליטים ביחד לא לראות הצגות בהשתתפותה של שחקנית שכינתה אותנו ״מפגרים שצועקים אהה אייי אוווו יאללה ביבי יאללה״ ושמזדחלים מחוריהם כשמזכירים את המילה ערבים. אנחנו לא כופים עליך או על אדם אחר דבר. זאת החלטה קבוצתית שלנו.

        אהבתי

        • אף אחד לא מנסה לשלוט על רגשותיך. ברור שאתה יכול להרגיש מה שאתה מרגיש ולבטא את רגשותיך. אבל בין הבעת רגש לבין חרם יש שלבים מסוימים שלא חייבים לעבור . לא ברור לי מה כוונתך ב"לגיטימי": שזכותך החוקית להחרים החרמה מאורגנת? מבחינה חוקית זה כבר לא לגמרי ברור. שראוי ומוסרי להחרים בני אדם? אפשר להתווכח על זה. אני לא מתה על האמצעי הזה, אבל אין לי כוונה להגיד לך מה לעשות.

          כתבת ש"אמן הוא קולו של העם כי אומן לא יכול ליצור ללא עם. הוא בהגדרה יוצר עבור עמו". אני לא בטוחה בהגדרות האלה, אבל זה כבר דיון שונה לגמרי. אני מאמינה שאמנים יכולים ליצור גם שלא עבור עם ושלא בזכות עם. אבל זה לא סותר את העובדה שהם זקוקים לקהל, וגם לא את העובדה שהם צריכים להתייחס לקהל הזה במידה ראויה של נימוס והתחשבות.

          ונכון, היא לא התנצלה באופן מלא. לכן כתבתי בפוסט שהיא "*פחות או יותר* התנצלה על אמירותיה".

          ההסבר שלך על כפייה בחרם או היעדרה הוא מעניין. לא חשבתי על זה כך. אבל כדאי להביא בחשבון שגם אם אין כפייה, יש בחרם (כמו בהרבה פעילויות חברתיות אחרות) יסוד מובהק של לחץ חברתי – שבו, למשל, גם מי שלא מתלהב מרעיון החרם עלול להצטרף אליו כדי שהחברים שלו לא יכעסו עליו (ויחרימו גם אותו). זו תופעה מוכרת היטב בעולם הילדים, למשל, וזו עוד סיבה שבגללה כל הרעיון של חרם לא חביב עליי.

          בלי קשר – מותר לכל אחד להחליט איזה אמנות הוא יצרוך ויפרנס ואיזה לא, ומאילו שיקולים. על זה בכלל אין ויכוח. אבל כשראש עירייה או מנהל תיאטרון מודיע שהוא לא יאפשר לאמן מסוים להופיע בתחום שיפוטו – זה בעייתי.

          אהבתי

          • אני חשבתי על זה כי גם בעיניי דבריו של ראש העיר דימונה לא מצאו חן וקיבלתי הסבר נהדר אותו אחלוק עמך. ראש עיריית דימונה נבחר לייצג ציבור שנעלב מדבריה של ענת וקסמן. בנוסף, ההצגות מסובסדות על ידי העיריה. ולכן למרות שאולי היה קל יותר ולבלוע לו הצגתה הייתה מתארחת בדימונה אך אף דימונאי לא היה מגיע לצפות בה, מבחינת תושבי דימונה, העדיפות היא שהסבסוד יושקע בהצגה שהם כן יראו (או במקום נדרש אחר). אם את חושבת שתושבי העיר מעדיפים את האפשרות הראשונה, הרי שעליך להביא לדוגמא ולו תושב אחד שמתנגד להחלטתו של ראש העיר. מה שלא קרה ולא יקרה כי אין כזה או כי הוא במיעוט. ובכלל, תפקידו של ראש העיר להביע את הלך הרוח של תושבי עירו. והם אמרו את דבריהם: אנחנו לא רוצים לסבסד הצגות בהשתתפותה של שחקנית שאמרה עלינו דברים כגון מה שאמרה הכוכבת המתנצלת על הנימה ולא על דבריה.
            ואני חוזר ואומר: לא רק שחברה צריכה להחרים אנשים שמעזים להביע כאלה דברים בקול רם, אלא שקבוצה בשמה דברים אלה נאמרים, חייבת להתנער מתוכנם ומהדוברת באופן נחרץ וחד משמעי ובקול אחד.

            אהבתי

            • אני כמובן לא יכולה לתת שום דוגמאות לדעות של אנשי דימונה, שהרי את רובם אני לא מכירה, אין לי מושג למי הם מצביעים וגם לא את מי הם מעדיפים לראות בתיאטרון. אני גם לא רואה את המיעוט – כל מיעוט – כזניח. אני אפילו לא בטוחה שהתפקיד של ראש עיר היא להביע את הלך הרוח של תושבי עירו, אבל לא אתווכח על זה.

              נראה לי שנאמרו בשמאל דברי-התנערות ברורים למדי בעניין ענת וקסמן. יש מי שטוענים שם שההתנערות הייתה אפילו מוגזמת, שהרי וקסמן איננה נציגה נבחרת של השמאל, והשמאל לא יכול להיות אחראי על כל דבר הבל או כיעור שמישהו אומר.

              אשר לחרם כשיטה – כנראה שניאלץ להסכים לא להסכים. דעתי בעניין הזה לא השתנתה. אני רק מקווה שאנשים יתרגלו בהדרגה לחשוב קצת יותר לפני שהם מכריזים הכרזות נלהבות לפני קהל גדול, שאז אולי יוכלו כל העלבונות והחרמות הללו להיחסך מכולנו.

              אהבתי

              • נכון מאוד. מה עוד שאין לי ספק שהכרזת החרם היא צורת ביטוי ולא איום. כלומר, לא מעשה אלא יותר הלכה ופחות מעשה. אין לי ספק שהיא עוד תגיע להציג את הצגותיה בדימונה והקהל יבוא לראותה. האמירה נועדה להוות שיעור ולהביע את הפגיעה. אני נפגעתי עד כדי כך שאני לא רוצה לדבר אתך יותר ולמרות שאין לי ברירה ומחר נדבר כי אנחנו חולקים אותו חדר, אני רוצה שתדע שאמש פגעת בי כה עמוק עד שהחרמתי אותך.
                בראיון עם רינה מצליח היא מסיימת במספר מילים על הצגה חדשה בה היא משחקת את תפקיד המחנך שמסביר לשאר הדמויות שהם לא שונים מכל אדם אחר ולכן אל להם להתנשא מעל אחרים. חוץ מזה שמדובר בצחוק הגורל, האופן בו היא מדברת על ההצגה מוכיח את מה שאמרתי קודם. יש לה שליחות ותפקיד חינוכי והיא מודעת לו היטב. חבל מאוד שהיא מודעת לו רק כשהיא על הבמה.

                אהבתי

        • כשאני קוראת שוב את מה שכתבת על הכפייה, אני רואה שלא הבנתי אותך בפעם הראשונה שקראתי. אתה פוסל חרם שנועד ללחוץ ולכפות, וטוען שהחרמת ענת וקסמן היא חרם מסוג שונה. אבל זה לא מדויק: יש לחץ עד כדי כפייה גם בהחרמת ענת וקסמן, גם אם הוא לחץ סמוי. על זה, בין השאר, כתבה רוית הכט במאמר שאליו התייחסתי: הלחץ הוא להשמיע רק דעות מסוימות, או לא להשמיען בכלל. כשמדובר בדברים שאמרה ענת וקסמן, אני בעד לא להשמיעם בכלל – אבל לא בשל כפייה או פחד או לחץ, אלא לצורך הקפדה על התנהגות שפויה שמכבדת את הזולת. ואת המטרה הזאת אי אפשר להשיג באמצעות חרם.

          אהבתי

          • לא נכון.
            הכפייה היא לא להשמיע דברים מעליבים ולא לכנות את בוחרי ליכוד ״שרצים שיוצאים מחוריהם, אנשי שוקולד שצועקים ביבי! ביבי! ומוסיפים קללה, אנשים משוכנעים מראש כי אין להם יכולת לחשוב״ (אלה הציטוטים המלאים של הגברת). למי שיש לו בעיה עם כפיה כזאת (ואני מבין שלך אין), לא נותר לי להגיד אלא שזאת הבעיה שלו. כי כפיה מסוג זו לא רק מתבקשת אלא נדרשת בחברה מתוקנת.
            לא שמעתי עוד על איש שמאל שהביע דעה שמאלנית בנימה מכובד וזכה בחרם רחב ידיים כמו החרם לו זכתה הכוכבת שלנו.

            אהבתי

            • אני מאוד מאוד בעד לא להגיד דברים מעליבים. אבל את זה אני מאמינה שאי אפשר לכפות, לא בחוק ולא בחרם. אפשר להשתיק, זה נכון. אבל יש מטרה חשובה מזו.

              ולצערי, כמעט אף אחד לא מביע דעות בצורה מכובדת – משום צד של המתרס. לא מימין ולא משמאל. לא בעיתונות, לא בפוליטיקה, לא באמנות, ולא בשום מקום אחר.

              אהבתי

              • אמת וחבל מאוד ואני כן חושב שחרם הוא כלי נהדר להבעת שאט נפש. כבר סיפרתי לך (בתגובה השניה בבלוג הישן שלך) שהשתתפתי בפורום אליו הגיע אדם שהשתמש ברטוריקה פוגענית. בעל הפורום אמר שהוא לא יכול לחסום אותו כי הוא משתדל לשמור על פלטפורמה חופשית. מקסימום שהוא מוכן לעשות זה למחוק את הזבל המילולי שההוא פיזר, אך לא יותר מכך. ולכן חלק מהמשתתפים, דווקא כאלה שהחזיקו את רוב תגובות הפורום והשתתפו ברוב דיוניו ושדעותיהם וכושר הביטוי שלהם היה מהמרשימים, החרימו אותו. ונחשי מה קרה? הוא נעלם לתקופה מסויימת וכשחזר, שינה את התנהגותו (ואף התנצל בפני מספר אנשים ולא רק על הנימה).

                אהבתי

                • נראה לי שאנחנו מגדירים חרם באופנים שונים. הימנעות (או פסק זמן) מהשתתפות בפעילות שמתנהלת באופן שאינו לטעמך זה לא בדיוק חרם. אבל חרם כמו שאני מבינה אותו זאת פעילות חברתית, קבוצתית, בדרך כלל קולנית, מאורגנת, מאַרגנת, כוללת הכרזה מראש קבל עם ועדה, מגייסת כוחות נוספים שיצטרפו אליה (בדרך כלל על ידי הפעלת לחץ קבוצתי עליהם). זה משהו אחר.

                  אהבתי

                    • לא יודעת. התחושה שלי היא שזה לא אותו הדבר. אם מטרת הפורום היא לקיים דיונים, ואחד המשתתפים פוגע במשתתפים האחרים ולא מוכן להפסיק, זה נשמע די טבעי שהם יפסיקו לדבר אתו, כדי לא להיפגע ממנו. המקרה של וקסמן הוא שונה. אתה לא חייב לנקוט בו בשום פעולה ולא חייב לצאת בשום הכרזה. בין כך ובין כך אינך חייב ללכת להצגות שלה.

                      אהבתי

                    • אני עובר לכאן כי שם אני מרגיש כבר בעונש. בפינה או בעמודה (-:
                      41% מתושבי דימונה בחרו ליכוד. אחוז הבוחרים בעיר עומד על 61%. כלומר, הרוב המוחץ בחר ליכוד. זה הרוב שמחליט אילו הצגות יוצגו בעירם, זה הרוב שמחליט כמה בתי ספר יועמדו לרשותם של התושבים, זה הרוב שמחליט מי יהיה ראש העיר לפי האג׳נדה שהוא מקדם ושתואמת את האג׳נדה שלהם. וזה הרוב שזוכה בכל הזכויות להן זוכה הרוב במדינה דמוקרטית. וזה גם הרוב שהחליט שהוא לא מעוניין לפרנס הצגות בהשתתפותה של שחקנית שאמרה עליהם דברים נוראיים (ציטטתי את רובם בתגובותיי הקודמות) ואף סירבה להתנצל עליהם. הרוב הזה הוא שווה ערך לרוב בפורום אליו הגיע עוכר שלווה גס רוח; זאת קבוצה שמחליטה, באופן מושכל, שלא להגיב לטרול ולא לשתף אתו פעולה. כלומר, הרוב שהחליט למנוע ממנו להשמיע את קולו. הם לא קראו את תגובותיו וכמובן לא הגיבו להן, הם לא ביקרו בבלוגו וכאשר התייחס לתגובותיהם וביקר בבלוגים שלהם או מחקו את תגובותיו או פשוט התעלמו מהן. ככה פועלת חברה כשהיא חשה צורך להקיא מתוכה אישיות בלתי רצויה. אפשר לצאת עם שלטים לרחובות, אפשר לפנות אליה אחרי הצגותיה (כפי שמספר ליכודניקים אכן עשו) ולהגיש לה פרחים ושוקולד כעקיצה על כי כינתה אותם ״אנשי השוקולד שצועקים יא ביבי ביבי ומוסיפים קללה״, ואפשר פשוט להתעלם באופן מוכרז מקיומה. מה שלא מקובל אלה הם דבריה הפוגעניים של מירי רגב שכביכול השיבה לה באותו מטבע אבל למעשה ירדה לאותה רמה, מה שלא מקובל אלה צרחות ״תמותי בוגדת עוכרת ישראל״, מה שלא מקובל זאת אלימות מילולית או פיזית כמו זו שהופעלה נגד גפן לאחרונה. אבל חרם הוא הכלי הלגיטימי ביותר להבעת שאט נפש מהטרול החברתי שעלב בקבוצה, על כי היא מהווה את הרוב במדינה ועל כי מימשה את זכויותיה הדמוקרטיות כדי להביע את דעתה בדרך חוקית ומכובדת.
                      עדה, לא מדובר בילדים בכיתה ז׳ שמלכת הכיתה דרשה מהם להחרים ילדה אחרת ומי שלא ינהג כמוה לא יהיה חבר שלה. מדובר באנשים בוגרים, שפויים, ורגילים שהחליטו שלא לשתוק לדבריה המקוממים של אישה שפויה ובוגרת אחרת. מבין הכלים המעטים מאוד שעומדים רשותם, הם בחרו בכלי הלגיטימי ביותר: הם החליטו שהם לא רוצים לפרנס אותה. ולהבדיל ממנה הם לא עשו זאת כי היא הביעה דעה, אלא כי היא עלבה בהם תוך שימוש ברטוריקה מזעזעת שגובלת בגזענות, ואם לא די בכך, אף סירבה להתנצל עד דבריה. כל הכבוד להם ושירבו כמוהם! כי ככה ורק ככה ילמדו שני הצדדים שיש מחיר מאחורי מה שהם אומרים ושהחברה, בסופו של דבר, תמלא את חובתה החברתית ותאלץ אותם לשלם אותו.
                      במקביל, הם לא מונעים ממך או ממני להמשיך לבקר בהצגותיה מחוץ לעיר דימונה, להנות מזיו פניה בארוחת ערב משותפת ולאפשר לה להעביר את מסריה מעל במות. במקרה של הפורום, המחרימים היוו חלק אינטגרלי מהדו שיח, ולכן הטרול בחר לעזוב כי לא נותר לו עם מי לדבר ובמי לעלוב. במקרה של העיר דימונה, אני לא יודע עד כמה יש לחרם כזה השפעה מרחיקת לכת. ולכן אם נסתכל על ההתרחשות בעיניים פחות היסטריות, נגלה שאפילו לא בחרם של ממש מדובר אלא באמירה. אם נמשיך לשתוק ולעקם את האף ולכתוב פוסטים של ״איכסה״, לא נשנה דבר. רק התאגדויות מושכלות נגד אמירות, נגד מחירי קוטג׳, נגד מספר סייעות בגנים, נגד מספר אנשי בטחון בטיולים, נגד מובראק, נגד האחים המוסלמים, נגד מכחישי שואה, נגד סוציאליזם (ויש עוד כ״כ הרבה דוגמאות בהיסטוריה) יש להן את היכולת לשנות. ומכיוון שהן אכן משנות, לא רק שהן לגיטימיות אלא מחייבות כל חברה. זאת הדרך של החברה להכריז על קיומה, לקחת אחריות על גורלה ולשפר את עצמה.

                      אהבתי

  3. I never comment exactly because I feel there is entirely too much talking going on all the time. I do want to break with my habit this time and say two things. First of all, I agree with every word of the post.
    I also want to join Ada strongly in stating that actors, writers, and other entertainers have a platform only because we give it to them. I feel that we should stop enabling this trend.
    They should stick to their area of expertise, and refrain from using their renown in areas where they should not be any different from the rest of us.

    אהבתי

    • אחותי (:
      את צודקת, אבל אני בספק אם אפשר יהיה להוציא את זה לפועל. הם ידוענים (סלבריטיז), ולכן הם מושכים תשומת לב ומעוררים סקרנות בכל תחום. ודווקא משום כך הם צריכים להיזהר יותר.

      אהבתי

  4. אני חושבת שצריך לחשוב פעמיים לפני שאומרים משהו שעלול לפגוע באיזו צורה. שצריך לחשוב פעמיים לפני שמוציאים מהפה קללות או משהו דומה לקללה. אבל לחשוב פעמיים לפני כל משפט שאומרים נראה לי בלתי אפשרי. צריך הרי להתבטא בחופשיות, לא?

    אהבתי

    • לא לפני כל משפט. אבל התבטאות בפני קהל לא נועדה לשחרר קיטור או לחסל חשבונות, אלא להביע מסר. צריך לתכנן איך לעשות את זה בצורה אפקטיבית, וכמובן בלי לפגוע באנשים שלא לצורך. כמו בכל עניין אחר – כל אחד יכול לעשות ולהגיד מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא לא פוגע באחרים.

      אהבתי

  5. אליפל: כבר אי אפשר להגיב בשרשור המקורי. בכל מקרה נראה לי שלא נשכנע ולא נשתכנע. אני מוסיפה להאמין שבאווירה הרוויה בתוקפנות, מילולית ואחרת, שבה אנו חיים, חרם זה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו. אז נשאיר את זה כך, בלי הסכמה. לא נורא.

    אהבתי

  6. אני מסכימה אתך שיש מצבים שבהם לא יזיק שאנשים יחשבו קצת יותר לפני שהם פותחים את הפה (פיזית או וירטואלית). אני רק הייתי מעדיפה שזה יהיה לא בגלל פחד מפני התקפות וחרמות וכו', אלא בגלל חשש לפגוע באנשים שלא לצורך. כלומר אני רוצה לראות אנשים בוחרים לעשות זאת מסיבה חיובית, מתוך הכרה שזה חשוב, ולא מתוך הפחד של: מה יעשו לי אם…

    אני מסתובבת הרבה באינטרנט ורואה המון נסיונות השתקה. זה קצת מפחיד לפעמים. וזה בא בדרך כלל דווקא מהכיוון של השמאל הליברלי היעני-מתקדם, כי יש דברים שנחשבים אצלם כמעט חילול קודש 😦

    ומכיוון אחר, יש התקפות מזוויעות על נשים שמעיזות לדבר פמיניזם באינטרנט.

    בקיצור – יש אנשים שפוחדים לדבר לא מפני שהם אומרים משהו רע, אלא מפני שיש אנשים שמתנגדים להם כל כך שהם מוכנים לאיים עליהם ברצח או באונס. אז אני לא כל כך מתלהבת מהרעיון של: לא יזיק שיפחדו. אבל אני בהחלט בעד הרעיון של: לא יזיק שאנשים יחשבו לפני שהם פותחים את הפה.

    (דרך אגב: היום בטוויטר היה לי רגע של: אופס, בעצם אני לא חושבת שאגיד את הדבר הספציפי הזה בפומבי. וזה לא היה מפני שמה שרציתי לומר לא היה נכון – זה היה מפני שלא התחשק לי להתגרות באיש שידוע בתור מישהו שמשתמשת בשיטות מלוכלכות לנסות להשתיק את המתנגדים לו. רק דוגמא קטנה.)

    אהבתי

    • מסכימה לגמרי, וכך גם כתבתי: לא פחד, אלא טעם טוב.
      וגם איפוק וחוש מידה לא יזיקו.

      וכן, יש כמויות נכבדות מאוד של אלימות באינטרנט. אני לא מאמינה שאנשים היום יותר אלימים משהיו אי פעם, אבל איכשהו יש משהו במדיום הזה שגורם להם לחשוב שכל מחשבה שיש להם צריכה להיות מובעת מיד, בלי שום צנזורה עצמית – ומסתבר שזאת לא מחשבה כל כל מוצלחת.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s