בשבח הצמצום ובשבח הזהירות

כשקראתי את גדר חיה של דורית רביניאן אמרו לי כמעט כל מי שדיברתי אתם שהספר היה בשבילם אכזבה גדולה יחסית לספרים קודמים שלה,  שהיו בבחינת שירה,  פיוטיים ממש.  אני דווקא חשבתי שגדר חיה  לא נורא בכלל,  להפך, למרות כמה דברים שהפריעו לי (ואפשר לחפשם בענן התגיות בצד שמאל של הדף הראשי,  על פי "דורית רביניאן").  אבל כשמצאתי בספרייה את סמטת השקדיות בעומריג'אן מפרי עטה,  זכרתי מה אמרו על ספריה הקודמים,  ושאלתי אותו מיד.

ובכן.  יסלח לי האלוהים, אני מוצאת שזה ספר מייגע.  השפה אמנם פיוטית כפי שאמרו,  אבל בעיניי היא מצטעצעת שלא לצורך. המשפטים ארוכים מדי,  מרובי פסוקיות מדי,  עם שמות תואר רבים מדי  –  קשה לי לעקוב.  אולי גם החמסין אשם,  אחרי שייבש לי את המוח.  אבל השירה שאני אוהבת קצרה  וחסכונית הרבה יותר.  דורית רביניאן הייתה בת 22 כשכתבה את הספר הזה,  ובגיל הזה מן הסתם מותר להפריז.  אבל אני,  שכבר מזמן עברתי את גיל ההפרזה,  דווקא מעדיפה את הצמצום.

*

כמו כולם קראתי גם אני על האיש שהתאבד משום שסטטוס שנכתב נגדו בפייסבוק הפך לוויראלי.  לא התעמקתי בפרשה   –  לא יודעת מה בדיוק קרה ומה לא,  מי אשם ומי צודק וכו',  ואני יכולה רק לקוות שעכשיו לא יופצו סטטוסים ויראליים בגנות כותבת הסטטוס המקורי ולא תהיה תגובת שרשרת.  רק זה חסר לנו.  בכל מקרה,  זו ההזדמנות שלי לחזור ולהביע את הדברים הרעים שיש לי להביע על פייסבוק    –   במיוחד על ההתנהגות העדרית שהוא מעודד,  ועל תחרויות השנינה התוקפנית שהוא מעורר, ועל הקלות הבלתי נסבלת של ה'לאהוב' וה'לשתף' בו,  בלי לבדוק שום פרט,  בלי לשאול אף שאלה,  בלי לעורר ספקות,  בלי להשתמש במילת המפתח של חיי,  'אולי',  ובאחותה הבוגרת,  'ואולי לא'.  ואם מישהו עוד היה זקוק להוכחה לכך שההתעקשות שלי בעניינים האלה אינה קשורה לחנה בבלי,  זו ההוכחה.  כי לא בנימוסים והליכות מדובר,  אלא בדיני נפשות.  כמו שאמרו מי שאמרו ,  ומזמן מאוד:  חכמים,  היזהרו בדבריכם.  ואם במקרה בטיפשים עסקינן  –  מה שהרי לא סביר  –  שייזהרו גם.

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “בשבח הצמצום ובשבח הזהירות

  1. לקחתי לתשומת לבי את הערותייך על דורית רביניאן. עדיין לא קראתי אף ספר מספריה, וכעת אנסה ללכת דווקא על המאוחרים יותר שלה כנראה….גם אני מעדיפה את הצמצום (וחותרת ללמוד לצמצם בעצמי…)
    לגבי הפייסבוק בפרט והאינטרנט בכלל – אני די בשוק בכל פעם שמוכיחים לי שוב ושוב איזה כוח יש לדבר הזה, כוח פוגע ומשחית. אז נכון שאם את מרגישה שעשו לך עוול זה טוב שיש את הפלטפורמה להתלונן על כך…אבל זה מגיע בצורה של לינץ'

    אהבתי

    • האמת שזה די מפחיד – ובינתיים זה תחום פרוץ שקשה מאוד לשים לו גבולות. השאיפה היא שבני אדם יגבילו את עצמם (במשמעת עצמית), אבל זה לא משהו שפייסבוק מעודד. להפך.

      אהבתי

  2. אני זוכרת לטובה את 'סמטת השקדיות בעומרג'יאן', וכשקראתי אותו לא ידעתי את גיל הכותבת, ורק התפלאתי מאוד איך השכילה בחורה כל כך צעירה לשאוב אותי לעולם זר ומוזר ולשרטט אותו בצורה חיה כל כך. אולי לא עבר את מבחן הזמן, אבל הוא זכור לי כספר קסום, לא פחות.

    אהבתי

  3. את סמטת השקדיות לא קראתי עדיין. את החתונות שלנו קראתי, ומאוד מאוד נהניתי. צמצום הוא נפלא, אם הוא אומר משהו בכל זאת…

    אהבתי

  4. מסכים אתך שיכול להיות שאולי זה החמסין או כל דבר אחר. שמתי לב שהאופן בו אני קורא תלוי באופן בו אני מרגיש. לפעמים אותו ספר יכול להיות משמים ולפעמים מרתק בהתאם למצב הנפשי שלי. למשל בחופשות בליטא אני קורא את הספרים שאני לא מצליח לצלוח בארץ ושם הם נקראים לי בקלילות תמוהה. כך שזה בהחלט עניין של גאוגרפיה. לכל ספר מקצב משלו שלא תמיד מתאים לנוכחי שלנו. ואולי הוא פשוט לא מתאים לך נקודה. ממש לאחרונה נפלתי על אחד כזה שזכה בשלל ביקורות חיוביות ונאלצתי לאנוס את עצמי כדי לסיים אותו (תמצאי לי אהבה). אנסה שוב בהזדמנות אחרת, נראה אולי…
    לגבי מה שכתבת בסיפא:
    אנחנו עוד לא מבינים את המשמעות של הוירטואליה. היא מרגישה לנו כמו עולם קסום נטול אחריות. לא רואים אותנו לכן אפשר לעשות הכל, להגיד הכל ולטעון הכל. כמו הילד הקטן שמניח את הידיים על העניים ואומר: התחבאתי. ואם לא רואים, לא נוגעים ולא שומעים, גם לא מרגישים או מרגישים בצורה פחותה. עם הזמן נלמד (אני מקווה) שאין שום הבדל בין הכפשה של אדם בוירטואליה לבין הכפשתו מחוצה לה ושקבוצה של אנשים מקללים בפייסבוק שווי ערך לקבוצה של אנשים מקללים ברחוב. ואז מי שלא היה עומד ברחוב ומקלל, ימנע מלעשות כן בפייסבוק. בנוסף צריך לקחת בחשבון שאנחנו באמת לא רואים ולכן הערכה עד כמה פגענו מסורסת. כשאתה בא אל אדם ואומר לו: אתה אידיוט. פניו מיד לובשים הבעה מסוימת שמשקפת גם את מה שאמרנו וגם את מה שהוא מרגיש, אותה נשקלל בהחלטה מה לעשות הלאה (האם להמשיך לקלל אותו ולקרוא לחברים שיעזרו או להתנצל). בוירטואליה אין את זה. אין את האינדיקטורים האנושיים. ולכן מי שהמוסר הטבעי אינו טבוע בלשד עצמותיו וזקוק לאיזכורים ולסממנים חיצוניים כדי לאותת לו ששגה, ינהג בבהמיות נטולת מעצורים.
    אבל לא צריך להפיל את האשמה על פייסבוק דווקא. גם בישראבלוג, ולמעשה בכל מדיה חברתית אחרת, יש אנשים שהתנהגותם לא נופלת מהתנהגותו של בריון רחוב ממוצע. ולעתים מדובר באנשים שממלאים תפקידים ציבוריים בחייהם, אינם מסתירים את פניהם ושגילם עולה בכמעט עשרים שנים מעל גילה של אמי (כלומר, יכולים להיות הסבא שלי). ההבדל הוא אך ורק כמות האנשים שיש להם בלוג בישרא לעומת הכמות שמשתמשת בפייסבוק. כשקבוצה של עבריינים מתפרעת ברחוב, פורצת, הורסת, מכה ומקללת, לא הרחוב הוא האשם, למרות שאילו כ"א מהם היה יושב בבית הוא היה מרביץ רק לאחותו הקטנה ומקלל רק את אמו, אלא האדם עצמו והחברה בה הוא חי.

    אהבתי

    • ברור שהאשמה היא באנשים, אבל משהו בפלטפורמה של פייסבוק עושה את זה גרוע יותר: הקלות שבה הכול מתבצע, מהירות הבזק, ה"ויראליות", הנגישות, הפיתוי שבחשיפה לקהל גדול מאוד ובקבלת תשואות מידיות ונלהבות – כל זה מעודד התנהגות בלתי אחראית, שבה בכלל אין לך זמן (ואינטרס) לעצור ולחשוב ולשאול שאלות. אתה הופך לחלק מעדר: אם החבר שלך אמר משהו, זה בטח נכון, לא צריך לבדוק – אפשר מיד להעביר הלאה. למרות שברוב המקרים גם אין לך מושג מי החבר הזה בכלל.

      אהבתי

      • אני צריך לשאול אותך שאלה ואין לי איפה. אז אם היא מציקה לך פה, אם תוכלי להשיב לי ולמחוק אח"כ (אם יש צורך בכך). מהשיחה בינך לבין מניפה לביני, לא הצלחתי להבין לגבי הרצון האישי שלך ואני אשמח לכבד אותו. האם הבנתי שאינך מעוניינת בתגובות? שאת מעדיפה שלא יגיבו? (כאן יש אפשרות לסמן קריאה בלייק למשל).

        אהבתי

        • אין לי בעיה עם תגובות והן לא מפריעות לי בכלל. כתבתי שם שהן אפילו בונוס (שזה בטח לא משהו רע), ואני כמובן מגיבה גם במקומות אחרים. רק אמרתי שלא צריך לפתח כלפיהן תלות מוגזמת – למשל, אני לא חושבת שהן יותר חשובות מהפוסטים, אני לא חושבת שמספרן הוא אינדיקציה להצלחת הבלוג או אפילו למספר הקוראים בו, אני לא אומללה בגלל שכאן יש לי פחות תגובות מאשר בישראבלוג, ואני לא עצובה אם לא כל התגובות מעידות על פרשנות נכונה של הפוסט. כמובן שלא אמחק את מה שכתבת כאן. האפשרות ללייקים היא אכן נחמדה כשאין הרבה מה לומר מעבר ללייק, אבל היא פתוחה רק בפני משתמשים שרשומים בוורדפרס. בקיצור – אני מניחה לכל קורא להחליט אם ואיך וכמה להגיב, וכל בחירה שלו טובה בעיניי.

          אהבתי

          • הבנתי. זאת הייתה השאלה שלי ואני מבין שאת כן מעוניינת בתגובות (בלי להיות תלויה בהן וכל שאר הסברים). אגב, פייסבוקים גם יכולים לעשות לייק ולא רק החבריה של וורדפרס. וכמדומני רק לי ולחתול שלי אין אחד. בעצם יש לו, ילדים פתחו לו. אז רק אני הולך בדד. (-:

            אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s