בגנון

הרשת היא מקום מצוין בשביל לבחון תופעות אנושיות טיפוסיות בזעיר אנפין:  בין הדברים הרבים (ובחלקם טובים) שיש בה, היא מציעה גם מיקרוקוסמוס של הֶבֶל בזעיר אנפין. הנה,  למשל, אופנה מוזרה שמתגלה לאחרונה בפייסבוק בתדירות מתגברת:  אחת  לכמה חודשים (או שבועות) פונה מישהו מן ה'חברים' לכל 'חבריו' שם,  בסטטוס שקשה שלא לפרשו כתוקפני במקצת,  ומבקש מהם משהו כזה:
–  אם אתם לא מתעניינים במה שאני כותב ולא קוראים ולא אוהבים אותו ולא מסכימים אתו ולא עושים לו like או share ,  'תאַנפרֶנדוּ' אותי (כלומר,  בַּטלו את חברוּתכם אתי).

הרציונל די ברור: פייסבוק הוא לא מקום של ידידוּת-נפש.  יש שם כמובן גם פיסות מידע ותמונות שמוחלפות בין ידידי-אמת וקרובי משפחה,  אבל ברוב המקרים מדובר בפלטפורמה פרסומית-עסקית.  וזה לגיטימי בעיניי.  גם אני משתמשת בפייסבוק כדי להודיע על פוסטים חדשים בבלוג שלי.  שהרי מי שמבקש להפיץ את מרכולתו/תורתו/אמנותו ברבים,  זקוק ללוח מודעות בשביל הקהל שלו   –   ובכלל מבקש להרחיב את הקהל הזה.

אז פייסבוק מגביל כל אחד ל-5000 חברים לכל היותר.  עכשיו  –  אם מחציתם אינם פעילים,  אינם 'אוהבים' ואינם משתפים,  פירוש הדבר שהם תופסים מקומות שיכלו להתמלא על ידי אוהדים נאמנים יותר.  אז המניפסט התקופתי האמור מעודד אותם לעזוב ולפנות את מקומם לקהל יותר איכותי.

טוב ויפה.  אבל כשאני קוראת מניפסטים כאלה,  אני נבוכה:  הם מתכוונים אליי?  אני לא מאוד פעילה בפייסבוק,  אבל יש דברים שמעניינים אותי גם אם אני לא עוסקת בשיתוף מסיבי שלהם. אז להִתאַנפרֶנד או לא? והנימוס האלמנטרי בין בני אדם,  מה יהיה עליו?  (טוב, זאת שאלת תם.  מספיק לראות איך מתנהגים נבחרי הציבור שלנו בממשלה ובכנסת כדי להיווכח שכבר אין דברים כאלה,  אז אין טעם לחפש אותם דווקא בפייסבוק).

איך שלא יהיה,  אני לא עושה עם זה שם כלום.  לא מגיבה להצהרות/בקשות כאלה וגם לא מתנתקת.  רק עונה בלב,  או בבלוג,  בערך ככה:
–  חברים,  אני מבינה שכל אחד צריך להתפרנס.  ואני מבינה שיש לכם פה ושם חברים שמעצבנים אתכם.  אבל בחייכם,  אתם לא יכולים לאַנפרֶנד לבד? זה לא נוהל מסובך במיוחד:  תעברו על רשימת החברים שלכם (לא חייבים בבת אחת,  אפשר לשיעורין), ותתנתקו בהקלקת עכבר  מכל מי שנראה לכם לא-מעורב ולא-מועיל.  מן הסתם הוא אפילו לא ישים לב,  וגם אם כן,  הוא יתגבר על זה.  וזה לא יהיה פחות מנומס מהפנִיות המוזרות האלה.
ובכלל, למען השם,  תגדלו כבר.

*

בלי קשר,  אבל עִם:
קראתי שמימין ומשמאל יש מי שמתקוטטים עכשיו בגלל השאלה מי מהם יותר אשם בגרימת דה-לגיטימציה למדינת ישראל.  ואני אומרת להם:  אל תריבו,  ילדים.  יש מספיק דה-לגיטימציה   –   וגם מספיק כובעים בוערים על ראשי הגנבים  –  בשביל כולכם.