הרהור צדדי (אנכרוניסטי)

המשט לעזה (בשבוע שעבר) נמוג בקול ענות חלושה. זה לא שיש לי כוונה להגיד עליו הרבה   –  כבר אמרתי מספיק במשטים הקודמים,  וכבר יש עניינים דחופים יותר שמעסיקים את המחשבות של כולם.

רק דבר אחד קטן:  ראיתי צילומים של האנייה השטה בלב ים במה שנראה כמו צהרי-יום,  והם היו מלוּוים בליהוגים הרגילים בעניין,  מכל הכיוונים.  השָטים והשוֹטים הצהירו ופִרשנו,  כהרגלם, וכל אותו זמן המשיך החלק היציב של היקום לטוות בשקט את קיומו  –   אדיש לַלַּהַג ולָרַהַב שבמרכז התמונה.  הים קימט, כדרכו בקודש, גלים קטנים,  אדוותִיים  – והשמש גם היא,  כמנהגה,  הוסיפה לפזר על פניהם המרצדים מלוא החופן מיהלומיה.  מָשָל אמרו,  ישחקו הנערים לפנינו,  היום הם כאן ומחר אינם;  אנחנו בין כך ובין כך נמשיך בשלנו.

מודעות פרסומת

21 מחשבות על “הרהור צדדי (אנכרוניסטי)

  1. אנחנו יכולים לחשוב שזה לא נוגע לנו. שעולם כמנהגו ינהג, וכמו שכתוב בקוהלת – וזרח השמש ובא השמש… והים הוא אותו הים וכיוצא בזה. אבל בבסיס העניין סבל אנושי הנובע מהמצור על עזה. הסבל הזה גולש אלינו בסבב של אלימות הגובה חיים משני עברי הגבול אחת לכמה שנים. אז זה נוגע בנו ועוד איך. את העניין הזה חייבים לשנות, חייבים להביא לשינוי חשיבה או שינוי פרדיגמה אצלנו. אם המשט הזה היה צעד בכיוון הזה איני יודע. היה בו מידה רבה של התרסה ושנאה כלפי ישראל. אין ספק. טוב שזה לא נגמר באלימות. אסור שזה ירד מסדר היום. במילים אחרות – השמש היא אותה שמש, הים הוא אותו ים. אבל מה שנטמן באדמה לא יחזור לעולם.

    אהבתי

  2. אהבתי את הפוסט ואת איכותו הספרותית והפילוסופית-קיומית 🙂 השטים והשוטים, כמה חבל שלא שתו כמה שוטים 🙂 בטח יכעסו עלי על מה שאני כותבת. זה (מה שאני כותבת, אל תדאגו. לא המשט.) מזכיר לי את צ'יצ'ולינה שרצתה להביא שלום למזרח התיכון (אני לא זוכרת אם בעזרת הנחש (שגם אותו אף אחד לא שאל מה הוא רוצה) או בלעדיו).
    אילו אנשים יכלו להביט בדברים מפרספקטיבה מרוחקת דיה, היו מבינים מה עיקר ומה טפל, ואולי בעזה היו מתמקדים בדברים חשובים יותר כמו לפתח את המקום שלהם, ולא לבנות מנהרות ולכרסם ביחסים עם השכנים. אני לא קונה את זה שהם מסכנים ואנחנו רעים – בטוחה שעם רצון טוב מצדם גם אצלנו היו שמחים להיפגש לקפה על הגבול. אם קצת יותר רצון והתכווננות חיובית.

    אהבתי

    • אני בטח לא כועסת – אבל לא זוכרת שום נחש (:
      באופן כללי נראה לי שכולנו רעים וכולנו מסכנים. אתמול הייתה איזו תכנית באחד הערוצים (נדמה לי הראשון) על עזה שנה אחרי צוק איתן, וזה היה מעציב מאוד. עברה שנה, וכלום לא שוקם. גם כשמרשים להעביר מלט למישהו כדי שיבנה וישקם, הוא לא בונה כלום אלא מוכר את המלט בשוק השחור – ואפשר לנחש מי קונה ומה הוא עושה עם זה. וכך הכול תקוע ולא מתקדם לשום מקום טוב: פראי האדם עושים מה שהם עשו כל הזמן, והאנשים הטובים והמסכנים הולכים לאיבוד. פחד.

      אהבתי

      • "כולנו רעים וכולנו מסכנים" – יפה אמרת! אנשים כל כך אוהבים לצבוע הכל בשחור לבן, להבחין בין אנשים רעים לאנשים טובים, כשכולנו תערובת. וכולנו סובלים בדרך זו או אחרת. אחד הדברים שמרגיזים אותי בשטויות שאנשים מדברים על הנושא הזה, זה שהם מסתכלים על המסכנים בעזה ואוטומטית מאשימים את ישראל (כאילו אין לחמאס שום חלק בזה…) – ומצד שני נתקלתי באנשים שרואים את עצמם כאוהבי ישראל ומלאים בשנאה כלפי האנשים בעזה. האמת הכואבת היא שבשני הצדדים יש בני אדם שתקועים במצב בלתי אפשרי וסובלים.

        אהבתי

  3. אהבתי את התיאור. בעיניי עדיף ככה. המשט שנחרט בזכרוני התנהל לגמרי אחרת ומהווה אבן דרך אפילו במערכת היחסים שלי, שלא לדבר על השקפותיי הפוליטיות שעברו התפכחות קלילה. אז משט, אז מועצת הבטחון של האו"ם שקבעה שהמנהרות נחפרו כדי שעזתים יוכלו לבקר את הישראלים ולרקות אתם ביחד בחתונות ולא כדי לבצע פעולות טרור, אז… מכיוון שאנחנו לא יודעים אם לבכות או לצחוק הפכנו להיות אדישים.

    אהבתי

    • אני מזדהה עם 'לא יודעים אם לבכות או לצחוק' – בין היתר בגלל ההודעה הזאת של שכחתי-איזו-ועדת-או"ם, לפיה 'גם החמאס הזהירו מראש לפני שירו'. (ולא, לא שכחתי את הודעתם הדרמטית על הירי המתוכנן לאחת השבתות בתשע בערב, ואף על פי כן). אם הוועדה הזאת באמת טענה כך, הרי שהם מטורללים אפילו יותר ממה שחשבתי. הם כבר אפילו לא מנסים לשוות לדבריהם מראית עין של היגיון.

      אהבתי

  4. בלי להביע את דעתי לכאן או לכאן על המשט עצמן, אני מזדהה עם מה שראית וכתבת. לא משנה מה בני האדם עושים בעולם, הטבע אדיש לכך. הוא ממשיך בשלו לפי קצב משלו ותוואי משלו ואולי אג'נדה משלו. כאשר אנחנ משתאים נוכח האדישות הזאת אנחנו בעצם משתאים נוכח חוסר החשיבות שיש לנו מול איתני הטבע…

    אהבתי

  5. עכשיו אני יושבת וקוראת את התוכניה של פסטיבל הסרטים בירושלים. יש סרט שנקרא 'כפתור הפנינה' שמדבר על הפוליטיקה של צ'ילה דרך המים של המדינה. אולי אסע לראות את הסרט…

    אהבתי

    • אכן הכול כבר נאמר ולכן השתדלתי לא לחזור על זה, אבל מוזר איך פתאום התפוגגו כל הדיבורים והמשט פשוט התאדה כאילו לא היה מעולם. אני תוהה – אנשים קיבלו הוראה לשתוק, או מה?

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s