לא יודעת מהו שהזכיר לי את זה: פעם הייתי עם אמא שלי במרפאת חוץ של בית החולים. בזמן ההמתנה האינסופית לטיפול המיועד לה ראיתי שם אישה זקנה-זקנה בכיסא גלגלים ולידה אישה צעירה יותר שהייתה אולי בתה. הזקנה לא דיברה כלל, ורק ישבה במין השלמה דוממת ועדינה להפליא וחיכתה אף היא לתורה. גם הצעירה לא דיברה הרבה, אבל ליטפה כל העת את כף ידה של הזקנה ומדי פעם אף הידקה אותה בתוך שתי כפותיה בחיבוק נטול-מילים של ידיים. המחווה הזאת נגעה מאוד ללבי. שנים אחרי כן, כשאמי כבר מזמן לא בחיים, ואולי גם הזקנה ההיא לא, אני שואלת את עצמי, שוב, למה אני לא הייתי מסוגלת אף פעם למחוות כאלה. כנראה אני קשוחת-לב. אף כי לא קשת-לב דַּיִּי כדי לא להצטער על כך.
בלוגיעדה 
את קשוחת לב? ???? אין מצב.
לכל אחד יש מחוות ולך יש כנראה כזו שאחרים מתקנאים בה.
אהבתיאהבתי
לא חשבתי על זה שאולי יש גם מי שמתקנאים במחוות שלי. רעיון מנחם!
אהבתיאהבתי
אהה… מה? מי? קשוחת לב? רציני?
הלוואי וכל האנשים שמביעים את רגשותיהם פיזית היו רכי לב ואלה שלא, היו קשוחי לב. איזה קל היה לחיות ובאיזו קלות היינו יכולים לחלק את כולם לקבוצות מדויקות. אבל העולם בהרבה יותר מורכב והאנשים המורכבים שחיים בו, מביעים את עצמם באופנים מורכבים שמתאימים למורכבויות של אישיותם.
לעתים קרובות אנחנו מפצים על מחסור בתכונה מסוימת או על פגמים בה ע"י תכונה אחרת שהופכת לדומיננטית יותר. אדם שמתקשה להביע את עצמו במילים, עשוי להיות פיזי יותר, ולהביע את עצמו במגע ולהפך.
אהבתיאהבתי
יכול להיות שאתה צודק. לא חשבתי על זה כך. חשבתי על זה יותר בהקשר ה"צברי", שאל תוכו גדלתי – אף שלא זה היה החינוך שקיבלתי בבית; אמא שלי, למשל, לא אהבה את האיפוק/קשיחות של הצברים, תקרא לזה איך שתקרא. עם השנים זה נורא השתנה בארץ – היום כולם מתחבקים ומתנשקים, אפילו אם הם כמעט זרים. אבל אני נשארתי עם הרגליי העתיקים.
אהבתיאהבתי
הקטע הקטן הזה מקסים בעיני. יכולה להזדהות אתו בדברים אחרים – ואולי אלה הדברים שאנחנו לא מסוגלים ואחרים כן, וכך גם אפשר לומר שאת מסוגלת לדברים שאחרים לא, ושיכולתך להיות ביחד ולהביע רגש כלפי אדם אחר היא בצורות משלך. אני אף פעם לא חשבתי עליך כקשוחת לב.
אהבתיאהבתי
תודה, אני שמחה שלא חשבת עליי כך (: וראי למעלה, תגובה לאליפל.
אהבתיאהבתי
מי שאוהב רקפות עדינות
לא יכול להיות קשוח לב…
וההיא שהיתה זקנה מופלגת לפי תאורך, מי יודע מה הביא את הצעירה ללטף את ידיה
הליטוף היה ודאי כתחליף למילים
התאור שלך מרגש
אהבתיאהבתי
נכון, אני מניחה שאת צודקת: אי אפשר לדעת מה הרקע למה שראיתי. ותודה.
אהבתיאהבתי
מזדהה לגמרי עם שני החלקים של הפוסט: תשומת הלב שלך לפרטים הקטנים שחרתה בזכרונך את המחווה ההיא והרגע ההוא לפרטיו, והידיעה שזה משהו שהוא מעבר למנעד התנועות שלך. כמו שאמרו כאן, ברור לי שיש לך אחרות, אבל גם אני לפעמים רואה דברים כאלה ונאנחת קצת בפנים.
אהבתיאהבתי
אני שמחה שאת מזדהה. אולי גם את גדלת במידה מסוימת אל תוך ההרגלים האלה, כמוני (ראי תגובה למעלה לאליפל).
אהבתיאהבתי
לאנשים שונים מחוות שונות, אופנים שונים של הבעת רגשות. החזקת היד היא מחווה שנוגעת ללב, אבל אם היא לא נעשית בטבעיות מתוך הרגל אין בה טעם.
אהבתיאהבתי
נכון. אצל האישה ההיא אני בטוחה שהיא הייתה טבעית ואמיתית.
אהבתיאהבתי
את? קשוחת לב? לא נראה לי! בכלל, עצם העובדה ששמת לב למחווה והיא דיברה אלייך מראה שיש בך את הפוטנציאל שלה. אבל זה עניין של הרגל, חינוך…האם את זוכרת את אמך מחבקת/מלטפת/מנשקת אותך כשגדלת? מי שזה לא חלק מהיום יום שלו לא יתחיל פתאום לעשות זאת…גם אם יש לו את הרצון, את היכולת, את הכמיהה בלב
אהבתיאהבתי
אני גדלתי בבית שלא היה קשוח ומאופק מהבחינה הזאת. אני נחשבתי ל'צברית' עם הרגלים 'צבריים' קשוחים, כנראה בצדק. (ראי תגובתי למעלה, לאליפל).
אהבתיאהבתי
אני לא חושבת שזה בהכרח אומר משהו עלייך – הדברים האלה לא עובדים חד-כיווני, יש שדרים שאנחנו מקבלים מהאדם האחר, ולמרות שאני בהחלט מסוגלת למחוות כאלה כלפי אנשים מסויימים, עם אמא שלי זה פשוט לא היה חלק מאיך שתקשרנו. זו לא היתה האווירה אצלנו בבית בכלל.
אהבתיאהבתי
ייתכן שאת צודקת. אהבתי את הניסוח על הכיווניות, וגם את מה שכתבת על כך שזה לא חייב להיות גורף. בבית הוריי אני נחשבתי להכי קשוחה. היות שגם הייתי הצברית היחידה, זה תמיד יוחס לכך. אבל משום מה לא נהגתי בקשיחות הזאת עם הילדים שלי.
אהבתיLiked by 1 person
קשת לב? את? עם דקויות ההתבוננות, עם הרגישות המופלאה שלך??????
אהבתיאהבתי