פוסט שמתחיל באנה פראנק ונגמר הרחק מאוד מתחילתו

אחר הצהריים יצא לי לראות בערוץ הראשון איזה דיון על יומנה של אנה פראנק.  היות שלא ראיתי מההתחלה (כדרכי בקודש,  תמיד אני מגיעה באיחור),  אני לא לגמרי מבינה מה פתאום היום (אולי משום שהיומן מסתיים בראשית אוגוסט 1944,  ימים אחדים לפני שהמחבוא נתגלה ויושביו גורשו לאשר גורשו).  אבל כמובן נשארתי לראות עד הסוף:  אנה פראנק היא לא נושא שאני יכולה לדלג עליו בשום מצב. למדתי מהדיון המון דברים שלא ידעתי,  למרות שנדמה לי שידעתי לא מעט גם קודם.  בין השאר המשיכו ודשו שם בשאלה שאין לה פתרון  –  מיהו שהסגיר את אנה פראנק לידי הגרמנים.  זו עוד אחת מן התעלומות שתישאר תלויה ועומדת לנצח בלי  תשובה.  וגם סיפרו על ימיה האחרונים בברגן בלזן,  ופתאום עלה בדעתי שאמא שלי כנראה הייתה בברגן בלזן באותה תקופה בדיוק.  לא שזה משנה הרבה,  אבל זה בכל זאת מוזר לי נורא.

וגם טענו שהיומן איננו חלק מתכנית הלימודים הישראלית היום.  אני מנסה לפשפש בזכרוני  –  נדמה לי שגם כשאני הייתי תלמידת בית ספר הוא לא היה חלק מתכנית הלימודים,  ולמרות זאת קראתי אותו (עשרות פעמים,  ושוב ושוב,  עד שכמעט ידעתי אותו בעל פה).  קיבלתי אותו כמתנה ליום הולדתי  –  אולי העשירי,  אולי לפני.  אני עצמי בחרתי אותו  בחנות,  ודודתי (שאולי התפלאה קצת על הבחירה הזאת) קנתה אותו בשבילי.  כריכתו הייתה שחורה עם איור מינימלי לגמרי (בצבע תכלת,  אולי.  או לבן)  של נערה יושבת ליד שולחן מתחת למנורה המשתלשלת מן התקרה.  על כל פנים כך אני זוכרת אותה,  אף שהיא נקרעה מזמן.  ורק כשהגעתי עם הספר הביתה נוכחתי לדעת שחסרים בו העמודים הראשונים.  כנראה איזו תקלה בבית הדפוס.  החנות לא הייתה בעיר שלי,  ולא ברשת חנויות שיש לה סניף בכל מקום (זה היה בעולם הטרום-גלובלי) –  אבל דודתי הציעה לקחת אותו חזרה לחנות שבעיר האחרת ולהחליפו.  מסיבה תמוהה זו או אחרת סירבתי:  נפשי נקשרה בנפשו-חסרת-העמודים-הראשונים,  ולא הסכמתי להיפרד ממנו אפילו לכמה ימים. ולא היה אינטרנט שבו אפשר היה לחפש את העמודים הראשונים באיזה אתר שמוכר את הספר,  ולא היה אמזון,  ואף אחד בכלל לא היה יכול לחלום על דברים כאלה.

שקעתי מיד בקריאה.  הספר התחיל במילים האינפורמטיביות "השלושים שלו" (!),  אבל תוך כחצי עמוד אפשר היה להשתלב בו יפה.  רק שנים מאוחר יותר קראתי בספרייה כלשהי,  או בחנות ספרים,  את העמודים החסרים,  ומילאתי לעצמי את אחד מן החורים של תעלומות ילדותי.  באותם ימים הייתה לאנשים סבלנות לחכות עם דברים כאלה,  כי לא היה גוגל. ועוד שנים רבות יותר לאחר מכן יצאה מהדורה חדשה של היומן,  עם תמונות ודברי הסבר ועדויות שונות, וקניתי גם אותה.  אבל את הספר המקורי חסר ההתחלה אני שומרת עד היום ולא יכולה להעלות בדעתי פרידה ממנו,  אפילו לא היום.  ואני לא מפסיקה להתפעל מכישרון ההתבוננות והתיאור והכתיבה של מי שהייתה אז ילדה ממש צעירה. קשה לי לתאר עד כמה היא השפיעה על עולמי,  למרות הריחוק הבלתי נתפס שלה ממני.

אגב,  כשדנו בתכנית בזהות העלומה של המסגיר נזכרתי שביומן מדווחת אנה פראנק על מישהו שעבד בבניין,  או ברחוב,  ואמר פעם לאחת המחביאות:  "אני לא יודע כלום,  אבל מנחש הרבה".  אם אני זוכרת נכון ממה שקראתי עליו איפה שהוא,  הוא לא אחד מן האנשים שנחשדים בהסגרה.  אין לי מושג מי הוא, אבל חשוב לי להמשיך לקוות שלא הוא זה שהסגיר.  משום שהמשפט הזה שהוא אמר נשאר אתי במשך כל השנים שעברו מאז שקראתי אותו לראשונה.  הוא נראה לי מתאים בשביל כל כך הרבה דברים בחיים,  גם בשביל מה שלא קשור באנה פראנק ובגורלה הנורא.  הרבה פעמים אני מרגישה  בהקשרים שונים (אפילו,  אגב,  בהקשרים בלוגוספריים!) את אותן מילים בדיוק:  אני לא יודעת כלום,  אבל מנחשת הרבה.

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “פוסט שמתחיל באנה פראנק ונגמר הרחק מאוד מתחילתו

  1. גם אני לא זוכרת שאנה פרנק נלמד בבעת הספר אבל קראתי את יומנה הרבה פעמים בעברית ובאנגלית ובשלב כלשהי ראיתי גם הצגה, עם רונית פורת בתור אנה. אהבתי את תיאור התקופה שהבאת כאן…הקצב האיטי, היכולת לחיות עם חוסר מידע לאורך זמן…החוסר גלובאליות…

    אהבתי

    • זה היה עולם אחר. וגם לא הייתה גישה למכונת צילום שבה היה אפשר לצלם את העמודים החסרים ולהדביק אותם בתוך הספר. איך הכול השתנה מאז.

      אהבתי

  2. אנה פרנק נגעה בי באותה צורה, ואולי גם בכל הדור שלנו. גם אני אהבתי אותה מאוד, אולי כי זה היה ספר שואה אבל לא שואה של מחנות ומוות, אלא של נעורים וחיים בסתר, ולא היו חסרים בו גם רגעים אוניברסליים של כל נערה מתבגרת, יחסים עם ההורים, האחות, אהבה, נשיקה ראשונה. וכי באמת היה בה כשרון כתיבה מדהים, ותמיד נחמץ הלב לחשוב מה אם.

    אהבתי

  3. גם אני קראתי, כמובן, כמו כל חברותי. לא היה בתכנית הלימודים. ראיתי היום את התכנית לאחר שנפלתי עליה באקראי, היה מרתק.

    אהבתי

    • זה במסגרת הדברים הטובים האלה שעוד יש בערוץ הראשון – שהם מסוגלים לשבת ולדבר על משהו בשקט כמעט שעה, ואפילו להתעמק בדברים, בלי פרסומות ובלי בלבולי מוח. עוד חלק מהעולם שהולך ונעלם.

      אהבתי

  4. הספר שלה כל כך יפה והיה לי קשה לשאת את המחשבה שהיא מתה כי יש אנשים שלא רואים את היופי בבני אדם אחרים. חבל שפספסתי את התכנית..
    לא יודעת כלום אבל מנחשת הרבה 🙂 אנחנו תמיד כך לא? השאלה מה ננחש או מה נחשוב על מה שאנחנו מנחשים.

    אהבתי

  5. אולי יותר טוב שלא מלמדים בבית הספר את אנה פראנק. איך אפשר לאהוב משהו שמלמדים בבית הספר? הספר הזה מאד השפיע גם עלי. גם כתבתי יומן בגיל הזה בהשפעת הספר. כמובן לקיטי היקרה.
    אבל לא אכפת לי מי הסגיר אותה.

    אהבתי

  6. באמת מעניין מה פתאום דווקא היום תוכנית על אנה פראנק.
    אני זוכרת שביום השואה היו מקרינים בערוץ הראשון (כשהיה עדיין בלעדי) סרט שמציג את היומן ואם אני זוכרת נכון תיקי דיין שיחקה את התפקיד של אנה. חיכיתי לראות את הסרט הזה כל שנה.

    אהבתי

    • זהו שפספסתי את ההתחלה ולכן אין לי מושג למה דווקא היום. אולי בגלל התאריך – יולי/אוגוסט. נדמה לי שהפעם האחרונה שהיא כתבה ביומן הייתה 1 באוגוסט 1944.

      אהבתי

  7. התיאור שלך על איך נקשרת לספר של אנה פראנק (ולאנה פראנק עצמה) הזכיר לי את אחד מסיפוריו היותר חזקים של אלישע פורת, "הכפיל". הכפיל שלו הוא ילד מאוים ע"י נאצי בדרכו למחנה השמדה שאת תמונתו בשחור לבן בגודל 1:1 אלישע פוגש בתערוכת צילומים מאירופה בהיותו ילד. כל הסיפורון בן כשלושה עמודים קטנטנים בספר דקיק "קפיצה משולשת" מספר על ההזדהות של אלישע עם הילד בתמונה ועל הקשר שנרקם ביניהם. אני לא מאמין, מצאתי אותו ברשת: http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=8382

    Liked by 1 person

  8. יומנה של אנה פרנק
    נוגע ללב ומרגש מאוד
    התרגשתי גם לקרא את הקשר ההדוק שלך לאותו ספר ישן
    לפני שנים רבות כשטיילנו באירופה בקרנו בביתה של אנה פרנק שהפך למוזיאון .

    אהבתי

    • כשהייתי בת ארבע עשרה הייתי באמסטרדם ליומיים-שלושה. היה תור ענק מחוץ לבית של אנה פראנק ולא נכנסנו. אבל המלון שלנו היה ברחוב של הבית שלה (פרינסנחראחט), לא רחוק מהכנסייה שעל צלצול הפעמונים במגדל שלה (הווסטרטורן) היא כתבה ביומן. ממש-ממש קרוב.

      אהבתי

  9. אני מסכימה עם אסתי, אם הספר היה בתכנית הלימודים, מן הסתם היה פחות אהוב.
    מעניין שנקשרת לספר כל כך מהר שסירבת להחליף אותו בספר שלא חסרים בו דפים.

    אהבתי

  10. אני דווקא לא קראתי את היומן עצמו. עם האנטי הנוראי שיש לי ליום השואה השתדלתי להמנע ככל הניתן מכל מה שקשור אליה, אפילו אם זה היה ספר (הייתי תולעת ספרים רצינית בילדות) אבל כן ראיתי את הסרט שהיו משדרים מידי יום שואה בטלויזיה ואהבתי אותה,

    באמת הסבלנות היתה אחרת אז 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s