ערב בפארק

צא ולמד כמה מעלות לקונצרט בפארק בליל קיץ הביל:

(אפילו אם לא רק המוזיקה המשובחת ביותר,  ולא רק הביצועים המעולים ביותר;  אפילו אם הגב נשבר לשניים מן העמידה הממושכת במקום אחד;  אפילו אם המתעקשים לחפש כיסא פנוי היכן שלא נותר ולו מקום ישיבה אחד     –  אפילו אם הם הולכים ושבים כבתחנת רכבת ומסתירים ומעצבנים;  בכל זאת רב החיובי על השלילי.  כי  –   )

–  כמה נעימה הבריזה בראש האמפיתיאטרון הטבעי,  לאמור,  בפסגת הגבעה המדושאה (המצאתי מילה,  כנראה).

–  ואיזה כיף זה קונצרט בכפכפים.  אפילו הקרוקס שלי התקבלו בהבנה.

–  ככל שהעמיק הערב הלכו השמיים והכחילו,  ולעתים נדמה שאף הסגילו,  והכוכבים נעשו זעירים ורחוקים יותר [ובשובי הביתה קראתי על הכוכב החדש שנתגלה במרחק 1400 שנות אור.  לא פלא שהם זעירים כל כך].

–  והצלילים שנשפכו על פני המדשאות החשוכות,  המשובצות במחצלות וכסאות מקופלים ומאות (אם לא אלפי) מאזינים   –   צלילים שהרחיקו לנדוד עד לאגמון המלאכותי ועד לחומת האקליפטוסים:  הצפרדעים הגיבו בקרקורים נרגשים,  והזיקוקים שהופרחו בתום הערב אף העירו את הציפורים שכבר ישנו בתוך הצמרות.  אבל אני בטוחה שהן שבו ונרדמו כשהשקט חזר אל הפארק.

–  למעלה חגו מדי פעם מטוסים קלים,  נטולי-קול,  וגם מצלמה אחת מגביהת-עוף  ואדומת-אורות,  מעין עפיפון בשלט-רחוק:  גולשת-בולשת.

–  והרחק מאוד,  בדרום,  נראו לפעמים אורותיו המהבהבים של מטוס גדול מנמיך במתינות מכיוון הים אל עבר נתב"ג (שהפך פתאום לדיגיטלי,  כדברי הפרסומת).

–  ועל מסילת הברזל הסמוכה חלפו כל העת הרכבות,  הלוך ושוב,  צפונה ודרומה. אחת בין-עירונית,  ורכבת משא אחת,  ובעיקר הפרבריות החמודות,  האדומות,  טרטורן מהוסה קצת על ידי התזמורת,  והן מנצנצות בחשכה בשתי קומות של חלונות.