ושוב חתול

ראינו אתמול את "הקול בראש" של אולפני דיסני (פיקסאר?)  [לידיעת הרגישים:  יש קצת ספויילרים,  היזהרו].

קראתי עליו ביקורת אחת מאוד לא אוהדת והרבה ביקורות טובות,  והלכנו וראינו ו…   ובכן.  נדמה לי שפשוט הזדקנתי.  סרטים מצוירים,  שפעם הרשימו אותי עד בלי די (הו,  פיטר פן),  אינם מעניינים אותי עוד,  ואני לא בטוחה שזה באשמתם או באשמת המעבר מציורים ידניים לממוחשבים. פשוט גדלתי מאוד.

אז זה סרט נחמד וסוחף ומושקע ומשעשע,  והציורים,  גם הממוחשבים,  מאוד יפים,  והרעיון יפה ואף חכם,  ויש גם מוסר השכל, ובכל זאת,  כאמור:  גדול-גדלתי מדי בשביל זה.  ואפילו לא אאשים את הסרט בפשטנות-יתר:  שהרי מלכתחילה,  הרעיון להביע כל רגש באמצעות דמות מצוירת הוא קצת פשטני,  אז מה לי כי אלין על הביצוע.

לא הייתי כותבת על כל העניין לולא איזה פרט לא מאוד חשוב ממש-ממש בסוף הסרט,  כמעט על רקע הכתוביות של הקרדיטים (שהקהל הישראלי ממהר לצערי לקום ולחמוק מהן):  לראשונה בנקודה מאוחרת זו בסרט הופיע פתאום חתול (שוב,  זהירות,  ספויילרים):

בדיקת רגשותיו של החתול  –  באמצעים המקובלים בסרט הזה  –  העלתה את המסקנות הבאות:
ראשית,  בכל הנוגע למרכז השליטה של המוח/הרגשות החתוליים:  אין אף אחד בבית.
שנית,  מסתובבים שם (כלומר, במרכז השליטה ההוא) באופן אקראי כמה יצורים עצלים (ממשפחת החתוליים) הלוחצים מדי פעם –  לגמרי במקרה  –  על כל מיני כפתורים.
שלישית,  לחיצה אקראית כזאת עשויה להפיק מן החתול האמור תגובה מצחיקה ובלתי צפויה בעליל.

למה אני כותבת את זה? כי זה מתקשר פתאום לפוסט הלפני-אחרון שלי,  שבו כתבתי על חתול בחצר שלנו.  הפוסט היה (כמו רבים מהפוסטים שלי) סתמי לגמרי ובלתי-אינפורמטיבי לחלוטין,   אבל בדף התגובות התעורר דיון על תגובותיהם הבלתי צפויות של חתולים,  ונתרם אפילו סרטון משעשע בעניין.  ובזכות דיסני-פיקסאר,  אני מבינה עכשיו איך זה קורה (כלומר,  נניח.  בערך).

ורק הרהור משתומם:  אני לא ממש בן אדם של חתולים (בכלל לא בן אדם של חיות).  אני מחבבת אותם בעיקר ממרחק בטוח.  אבל איכשהו בבלוג הזה יש די הרבה חתולים,  עד שאני שואלת את עצמי אם לא מן הראוי להוסיף בשבילם קטגוריה.
או לפחות תגית.