על הזמיר

קשים ורעים הימים.  נוכח כל דברי ההבל האלימים ו/או המתחסדים ששמעתי וקראתי בכל מקום,  נאלמתי לגמרי.  מה עוד נותר לומר?  אפילו 'חג שמח' קשה לאחל.

אחרי שקראתי הבוקר כמה מאמרים בעיתון הארץ והתרגזתי מרובם והחלטתי לחדול מזה,  נתקלתי שם במאמר ביקרת שכתבה עלית קרפ על הספר אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי, שיצא לאחרונה בתרגום חדש ("ספר הצקצוקים",  הארץ ספרים,  2 באוקטובר.  קישור לגרסת האינטרנט –  כאן).  והיות שמדובר בספר שאני אולי הכי אוהבת בעולם,  נעצרתי לקרוא את המאמר. ושוב התרגזתי.

את המאמר אפשר אולי לסכם בקצרה כך:  אנו הישראלים אוהבים את הספר בלי שנהיה ערים לעובדה שהוא צריך להזכיר לנו את עצמנו;  אנו מצקצקים אל מול הגזענות המתוארת בו בלי להרגיש שהוא "תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו"; כי "כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים,  שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המילה".  את המסקנות הללו על החברה הישראלית מסיקה קרפ מתוך "עיון קצר באתרי הקוראים השונים" שכתבו על התרשמותם מהספר.

אין לי כוח להתחיל עכשיו לפרק לגורמים את כל חלקיהן של האמירות הנ"ל ולנתח את הבעייתיות שבהן.   לו הייתה לי סבלנות,   הייתי מתחילה אולי מפירוש המילים 'אנחנו' ו-'כולנו'. הייתי גם תוהה על השיטה החסכנית שבה חוקרת קרפ את החברה הישראלית בכללותה.  אבל אין לי סבלנות, ולכן אסתפק בהערה אחת על הפרשנות שמציעה קרפ לשם הספר:  אל תיגע בזמיר.

הזמיר איננו רק סמל ל"קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים",  כפי שמוסבר במאמר.  האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שזה מה שהוא מסמל בספר,  שהרי הרפר לי הסבירה בעצמה, בעמודים האחרונים שלו, מה כוונת הכותרת  –  ואני אנסה להראות זאת להלן (ולמרות שמדובר בספר ותיק עד מאוד,  אשתדל בכל כוחי להימנע מספוילרים,  אף שזה עולה לי בבריאות).

אל תיגע בזמיר איננו רק סיפורה של עיירה גזענית בדרום ארצות הברית באמצע המאה העשרים.  סיפורים כאלה הרי יש למכביר.  אבל הספר הזה מציע גם הרהור על האופן שבו אנשים הגונים יכולים לפעול נוכח גזענות כזאת  –  ואנשים הגונים כאלה יש בכל מקום,  גם בעיירות בדרום ארצות הברית,  וגם בישראל.  וגם בכל מקום אחר שיש בו גילויי גזענות  –  ויש הרבה מאוד מקומות כאלה בעולם.

מעבר לכל זה עוסק הספר  גם בסיפור התבגרותם של שני ילדים בתקופה ובסביבה בעייתיות מאוד.  התמזל מזלם ואביהם הצליח להעבירם דרך היורה הרותחת סביבם בלי להפכם לשונאי אדם,  וזה לא הישג של מה בכך.  בזכותו למדו,  בין השאר,  שכל אספסוף מורכב מבני אדם,  ושאפשר לעצרו בדיוק בגלל אנושיותו (A mob's always made up of people,  no matter what…  a gang of wild animals can be stopped,  simply because they're still human ).

ועוד למדו שהציווי לא להרוג זמיר מתייחס גם לעניינים שאינם קשורים בציד ציפורים.  וכך מסבירה סקאוט בת השמונה, לקראת סוף הספר,   שחשיפת זהותו של האדם שהציל את מי שהציל ממוות אלים משולה להריגת זמיר:  בשל אופיו המיוחד מאוד של אותו אדם,  הוא לא יהיה מסוגל לשרוד מול גלי ההתעניינות וההערצה שהחשיפה תעורר כלפיו
("?It'd be sort of like shootin' a mockingbird, wouldn't it").
אשר על כן, כדי להצילו מגורל כזה,  ראוי אפילו לקבור את הפרשה ולא לגלות לציבור את פרטיה.

והחלק הזה של הסיפור אפילו לא קשור לגזענות.  חבל לשטח ספר מורכב ומעמיק כל כך לכדי פמפלט דק וצעקני.  וחבל להסיק מסקנות גורפות על סמך מידע חלקי.

יש בלוגר אחד בישראבלוג שאני מאוד אוהבת לקרוא.  אחת מהקטגוריות שהוא יצר בשביל הבלוג שלו היא "גועל נפש",  כך הוא קרא לה,  ובה הוא מציג דברים שהרגיזו אותו.  אני תוהה אם אני לא צריכה לארגן לעצמי קטגוריה כזאת גם בבלוג שלי.  אני בטוחה שהיא תתמלא במהירות.

מודעות פרסומת

30 מחשבות על “על הזמיר

  1. את יודעת שיצא המשך ל'אל תגע בזמיר' שמתרחש עשרים שנה אחרי, כשסקאוט חוזרת מהקולג' ומגלה שאבא חבר בארגון גזעני… הוא נקרא 'ניצב כל הלילות' ומי שקראה אותו (אדם שאני מאוד סומך על שיקול דעתה וטעמה) אומרת שהוא לא יורד ברמתו מהמקור.
    ובלי קשר – מתעצבנת מהארץ? אל תקראי הארץ. קראת והתעצבנת? תביני שלא כל מה שכתוב שם זה דברי חוכמה שירדו כתובים באותיות של אש מהר סיני. לפעמים מישהו כותב שם משהו סתם בשביל לעצבן. אל תתני להם את התענוג.

    אהבתי

    • נודע לי על זה מהמאמר עצמו.
      נדמה לי שברור ממה שכתבתי כאן שלדעתי מה שכתוב בעיתון 'הארץ' איננו בהכרח דברי חכמה. אבל אני לא חושבת שעדית קרפ רצתה לעצבן (זה טריק ששמור בעיקר לבני ציפר). מן הסתם היא מאמינה במה שהיא כותבת, ומסיבה תמוהה כלשהי היא גם אולי חושבת שאפשר לתקן תופעות חברתיות פסולות על ידי כתיבה כזאת. מה שמעצבן אותי הוא הרושם שקיבלתי כאילו היא לא לגמרי הכינה שיעורי בית לפני שכתבה את המאמר. וזה מרגיז אותי תמיד – במיוחד כשמדובר על 'אל תיגע בזמיר', שהוא ספר שראוי מאוד לקריאה מעמיקה.

      אהבתי

  2. לא מסכימה עם גל – אם משהו מעצבן אותך והוא חשוב דיו בעיניך – חשוב להגיב. אני לא בטוחה שכתבו רק כדי לעצבן. זה שב'הארץ' כותבים לפעמים שטויות (או בכל עיתון אחר) לא אומר שצריך לסלוח להם ולא להתייחס. מעצבן שנותנים לאנשים לכתוב ביקורת על ספר בלי שהם ילמדו אותו כראוי, ועוד כזו שרתומה לרעיון שהם החליטו שבא להם לקדם. ואם כבר נתנו וכתבו, מישהו צריך לומר משהו.

    אהבתי

  3. ואני מתפעלת מיכולתך להתרגז בגלל כתבות בעיתון. אני איבדתי אותה זה מכבר. רגע. ביום חמישי היינו בפסטיבל הסרטים בחיפה, וראיתי 6 סרטי סטודנטים ברצף שעיצבנו ואף ייאשו אותי. אלמלא הייתי מחוייבת להשאר עד הסוף כי הסרט האחרון נעשה על ידי מישהו שרציתי לכבד הייתי ודאי קמה והולכת. אז אולי לא איבדתי את היכולת להתרגז אלא אני מנתקת עצמי מגורמי הרוגז: לא קוראת עיתונים, לא רואה טלויזיה. הפלא ופלא, אני יודעת כל מה שקורה. ויש לי בלוגרים שמשאירים אותי בעניינים.

    Liked by 1 person

  4. כשאני מתרגז או משועמם, אנהולך לפינה.
    לא הפינה הפולנית, אלא הפינה בה סקוטי עושה לי בים אפ, ואני מוצא את עצמי במציאות אחרת.
    באספמיה או בילדותי.
    הפעם זה היה ילדותי ושם מחכה לי הגלידה הכי טעימה ונפלאה בעולם.
    הפעם השתמשתי בסרטו הצפוי גם בהפתעה של וודי אלן.
    באולם היה קר מאוד, כדרכם של אולמות קולנוע, ואני מצאתי לי סוודר חדש להתכרבל בו, אפילו שזו הייתה מתנת יומולדת של הגיבורה.
    ואז כמו תמיד, בום, וסקוטי היה שם לעשות לי בים אפ.
    (המילים שלי מזכירות כלכך את הפתיחה של הפוסט החדש שלי שנכתב עכשיו…)
    כל גבב השטויות האלה (אנמאוד אוהב שטויות) היה בשביל לומר, שאיני רוצה להגיב על המתרחש בארץ שהטמפרטורה בה מגיע לידי רתיחה, ובטח לא על הספר בתרגום חדש של אחד מהספרים הכי נפלאים…
    אך אני כן רוצה להגיב ולהסכים לדברי הטעם שלך עדה.

    אהבתי

    • האמת היא שאני מאוד מעריכה את הניסיון המודע להימנע מלהתרגז ממה שאינו שווה התרגזות. השיטה שלך נשמעת רבת קסם. ואגב גיבוב-השטויות שהזכרת, נזכרתי בעוד קטגוריה אצל הבלוגר הנ"ל: הוא קורא לה "שטויות אחרות", והיא בהחלט הקטגוריה החביבה עליי ביותר שם.
      ותודה.

      אהבתי

    • כפי שעניתי לאמנדה למעלה – לדעתי אין טעם. זה לא ישנה כלום בין כך ובין כך. מדיניות המערכת לא תשתנה בכל מקרה. ואם הם רוצים, שיבואו לקרוא כאן 🙂

      אהבתי

  5. קשה , מייאש ומתסכל לפתוח עיתון, אתר חדשות , טלויזיה או כל רמצעי תקשורת אחר.
    כיוון שאין ביכולתי להשפיע, אני פשוט משתדלת להמנע.
    סוג של התגוננות….

    אהבתי

    • בתבונה רבה.
      אני משתדלת להזכיר לעצמי שרוב מה שאני קוראת ושומעת איננו דיווח אובייקטיבי של אמת צרופה, אלא התבטאויות של מי שמספרים על רגשותיהם. היות שרובם פוחדים וכועסים, הם נותנים דרור ללשונם, לא תמיד בשיא החכמה והטעם. כשהם פוחדים מאוד, הם צועקים בקול רם, אולי משום שזה מפיג את הפחד. אז אפשר להתעלם מדי פעם, לא יזיק.

      אהבתי

  6. העיתון הזה המיועד לאינטליגנטים עושה אנאלוגיות כ כ לא אינטליגנטיות. כשאני רואה את האנלוגיות שלהם בפייס אני בהחלט מגיבה, זה עוזר לי קצת. לא די הפלונטר הנורא, והמצב הגרוע והם עוד מוסיפים שמן למדורה.
    האמת אני חושבת עליך הרבה בימים אלה בגלל ירושלים ואני מקווה שעד הראשון לנובמבר כל המשוגעים יפסיקו להשתגע

    אהבתי

    • על האנלוגיה עצמה אני לא אומרת שאינה אינטליגנטית, שהרי גזענות לא חסרה גם כאן. אבל הרידוד של הספר לסיפור-על-גזענות, וההסקה המרושלת של מסקנות על תחושות *כל* הקוראים – זה בהחלט מעצבן. מצאו עוד משהו שאפשר לכפות עליו הר כגיגית.

      אנחנו מתחילים לעבוד עוד לפני תחילת נובמבר. בדרך כלל המהומות רחוקות משם, אבל, כמובן, לעולם אין לדעת. אני בעיקר שמחה שהקטנה שלי כבר לא גרה שם. ותודה שחשבת עליי (:

      אהבתי

  7. א. עיתון הארץ מיועד לאנשים המגדירים עצמם "חושבים" ולא למי שמצליח אשכרה להפעיל את התאים האפורים שלו בעצמו.
    ב. מי שמחפש להוכיח את החברה הישראלית על הגזענות שלה, יצליח למצוא תימוכין לעמדתו גם בחיבה הכמעט לאומית שלנו למילקי [יש שם אפרטהייד, בין הקצפת למעדן, לתשומת ליבך, ולכן כל מי שאוכל מילקי, הרי הוא תומך תמיכה אגרסיבית באפרטהייד. אה. ואם חשבת שהצבעים לבן וחום מקריים, חישבי שנית – הם סימליים! הקצפת הלבנה, זו שלמעלה, מסמלת את הישראלים האירופאים והחום, זה שלמטה, מסמל את הערבים (או האתיופיים) ילידי המזה"ת].
    ואותו דבר אפשר לומר גם על המאכל הלאומי של הקייטנות – השוקו והלחמניה.
    ג. אפילו עיתון הארץ לא יקלקל את החיבה שלי ל"אל תיגע בזמיר".

    אהבתי

    • (התגובה שלך נקלעה משום מה להסגר. זה קורה לפעמים לתגובות ראשונות של מגיבים חדשים. שיחררתי אותה משם).

      האמת היא שלא חסרה אצלנו גזענות. אבל על העיתון לאנשים חושבים (אכן, סיסמה מעצבנת) מוטלת אחריות מיוחדת שלא להתרשל בעריכת החומר שהוא מגיש לקוראיו.

      וכמובן, את 'אל תיגע בזמיר' אי אפשר לקלקל, ותודה לאל על כך.

      אהבתי

  8. מסכימה עם כל מילה שלך (גם בפוסט וגם אחר כך בתגובות. וכמו רבים אחרים כאן – גם אני מאלו שפשוט נמנעת מלקרוא/להקשיב/לעקוב….גם כי המציאות מחלחלת אלי ממילא (אז אני כן בענינים וכן אכפת לי ממה שקורה כאן) אבל בעיקר כי אין כמעט בכלל דיווח אובייקטיבי (לא מהצד שלנו ולא בעולם, אגב) ונמאס לי מהאג'נדות של כל מי שמנסה לספר לי דרך העיניים שלו את מה שקורה. לעניין הסיקור של תרגום חדש של ספר כל כך יפה וכל כך חשוב – זו חוצפה לתת אותו בידיה של מי שלא טורחת להתכונן כמו שצריך ולא מסקרת באמת את מה שחשוב (כמו התרגום החדש)

    אהבתי

    • בהדרגה גם אני מגיעה למסקנה שלא חייבים לקרוא הכול. ובהדרגה גם מתברר לי שכל האנשים האלה – אושיות הפרשנות ואושיות האחריות החברתית – הם לא תמיד כל כך חכמים ודעתם לא בהכרח כל כך משנה. אפשר להסתדר בלעדיהם.

      אהבתי

  9. פינגבק: ועוד על הזמיר | עוד בלוגיעדה

  10. קראתי את הספר כל כך מזמן שלא זכרתי את פירוש המטאפורה, רק הייתי בטוחה לחלוטין שזה לא מה שהיא אמרה ב"הארץ". תודה על ההסבר. עשית לי חשק עכשיו לקרוא את זה שוב.

    (הספר השני – הההמשך – נכתב דווקא קודם. היא כתבה אותו והמליצו לה לכתוב את מה שקרה קודם, את הילדות של סקאוט, והספר המקורי נשאר בבוידעם במשך עשרות שנים עד שעכשיו היא החליטה כן לפרסם אותו.)

    וכן, גועל נפש יש הרבה בעולמנו. ועתונאים שכותבים שטויות.

    אהבתי

    • אבל ההסבר שהצעתי הוא רק פרשנות שלי, קחי גם אותו בעירבון מוגבל (:

      בקשר לספר המוקדם-אך-מאוחר: זה מסקרן, אבל אני חושבת שלא אקרא אותו. חבל לי לקלקל את הדמות שיש לי בדמיון. קראת אותו?

      אהבתי

      • אני גם לא בטוחה שאני רוצה לקרוא את ההמשך. אני מבינה שאטיקוס יוצא מזה הרבה פחות נפלא… שמסתבר שהוא גם לוקה בגזענות אחרי הכל. סקאוט חוזרת הביתה מהאוניברסיטה ומתאכזבת.

        שזה מסר ריאליסטי, בעצם, כי בסופו של דבר כולנו ככה, יש בנו טוב ורע ובאמצע. אבל עצוב.

        אהבתי

        • אני חושבת שיש מידה מסוימת של גזענות כמעט בכולנו (והוספתי את המילה 'כמעט' כדי לא לחטוא בחטא ההכללה). פשוט ההרגל של רוב בני האדם לחלק כל דבר לקבוצות ולייחס חשיבות רבה מדי לקיטלוג ולאפיון שלהן. אבל אטיקוס פינץ' היה כל כך משכמו ומעלה, שאני רוצה לשמור עליו בדמיוני כך, כמו שהוא. ואם היא כתבה אותו אחרי שכתבה את אטיקוס המאכזב, אז אטיקוס-המשכמו-ומעלה יותר נחשב (:

          Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s