שגרת-לא-אינתיפאדה

* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר.  אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים,  אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות.  חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל.  על ספסל אחר,  שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים.  הן צוחקות,  ואני מקנאה בהן.  אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים,  בשמיים,  מדי פעם טרטור של הליקופטר.  היום זה מורט את עצביי:  הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.

* לא קניתי גז פלפל.  ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה,  אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע.  בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב,  כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.

* כמובן,  זו לא הפעם הראשונה.  אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום.  בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה,  אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף,  ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר.  ואז לומדים טכניקות של הישרדות:  החשובה שבהן,  לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .

* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו.  זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים.  The  Final Frontier ,  נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים',  למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב.  ירושלים,  העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך.  לפעמים יהיה לי טרמפ,  לפעמים לא.  אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר.  אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית,  זו שאני מכירה בה כל מרצפת.  אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה.  היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה',  יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש.  ריבונו של עולם,  אתה מסתכל על זה?  או שגם לך כבר אין כוח?

* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים.  לפחות מהתהיות המענות האלה,  אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון,  אני כבר פטורה.  אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות,  ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.

* ובכל זאת הרהרתי הבוקר,  ביני לביני,  שכבר אין לי כוח,  למרות שזה רק התחיל.  יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים.  מצד שני,  עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח,  כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי.  מצד שלישי,  הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים,  אז מותר לי.

* מעל לכול,  הייאוש:  לא משנה מה נעשה,  הכול בידי פייסבוק.  אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים,  אבל זה לא ישנה כלום:  ברשת יופצו הסרטונים הצפויים,  ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר.  אפילו יראה תמונה כדי להוכיח.  זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה:  מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם,  ולעזאזל העובדות.  אגב,  לא רק אצל הפלסטינים,  גם אצלנו:
Great minds think alike .

*  אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות".  יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת.  אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג,  ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו.  לוסי אהריש אומרת,  ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה,  אבל לא מעזים להגיד.  בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו,  אחרת הם בסך הכול מונהגים,  ויש הבדל בין השניים.

* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע.  מרפרפת מהר מדי פעם,  לא מסתבכת בשום ויכוח,  'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות.  נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.

* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא,  למרות הכול,  כמעט בלתי נמנע.  שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים.  התשובה פשוטה:  אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים,  ובניגוד לכל מיני אנשים,  אני כותבת רק על מה שאני מכירה,  ולא על מה שאני לא.

* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר:  ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח,  נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו.  לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק.  החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם",  בעמוד 2 מצד שמאל).  אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי,  כי בניגוד להגדרות המילוניות,  אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר,  לאמור:  'כולם,  חוץ ממני'.

* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו.  דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום.  אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך,  ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה:  כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים  –  הם לא מקשיבים.  מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט,  ככה עצוב.

מודעות פרסומת

47 מחשבות על “שגרת-לא-אינתיפאדה

  1. הנכד שלי מפוחד. ביקש שאבוא לקחת אותו מבית הספר כל יום במקום שיבוא הביתה לבד כפי שהיה עושה עד עכשיו. הוא גם רצה שנקנה משהו בצומת ספרים וכשאמרתי לו שזה בדיוק המקום בו התרחש הפיגוע, הוא ויתר…

    אהבתי

  2. את לא חשה שום הקלה? שום אופטימיות מאז הסגר?
    אני שואל כי אני לא יודע איך מרגיש אזרח הודות לפעולה צבאית זו או אחרת.
    בכל מקרה, אני מאחל למדינה שלנו שפחות אנשים יכתבו פוסטים מרגשים כמו זה לא כי הם יתרגלו, אלא כי לא תהיה סיבה.

    אהבתי

    • אופטימיות בוודאי לא. הקלה – כשיש לך שעה-שעתיים בלי איזה אירוע, יש הקלה. אבל התחושה היא שאין לדעת מה יקרה ברגע הבא. אם יהיו כמה ימים של שקט רצוף, בוודאי תורגש הקלה.
      ותודה, הלוואי.

      אהבתי

  3. "ריבונו של עולם, אתה מסתכל על זה? או שגם לך כבר אין כוח?" אמרת כאן הכל.
    אני אהבתי את אומץ ליבה של לוסי אהריש. לוואי ויהיו מנהיגים משני הצדדים שיקחו דוגמא מדבריה!!

    Liked by 1 person

    • קיבלתי עכשיו הודעה שהגבתי לך לתגובה ששלחתי סביב 1 בצהריים.
      ואפילו שהיא הגיעה למייל שלי, היא לא נמצאת כאן.
      וורדםרס. הרגזתני וירטואלית!

      אהבתי

    • הנה, אני רואה שוורדפרס לא זיהה אותך, כי אתה מופיע כאן בלי האריה הכחול. לכן הוא שלח את תגובתך לארץ התגובות האבודות, אבל הנה מצאתי והצלתי אותה (:

      כן, אתה צודק, ועצוב שהמנהיגים פחות חכמים ואמיצים מהציבור שלהם.

      אהבתי

  4. אני חושבת שהדבר העיקרי שמשתנה אצלי באיטיות בעקבות אינתיפדת הילדים (ואינתיפדות 1 ו2 שקדמו לה) הוא התפיסה הפוליטית.
    חינכו אותי על "ידנו מושטת לשלום לשכנינו" וקשה לי להתנער מהתפיסה הזו. גודלתי כשמאלנית ואני לא בטוחה שאני כזו היום.

    אהבתי

    • זה הנזק של התפרצויות כאלה – שהן מכבות את הרצון הטוב גם אצל המתונים. לשמאל השמאלי יש כמובן הרבה מה להגיד על זה (למשל, שהשמאל האמיתי נבחן דווקא בזמנים קשים), אבל אני לא אוהבת את ההצהרות האלה שלהם. יחד עם זאת, אני לא לגמרי משוכנעת בעניין ידנו המושטת לשלום. היא לא תמיד מושטת, בזמן האחרון בוודאי לא.

      אהבתי

  5. אהבתי את הזקנות שמשוחחות בשפת הסימנים. לגבי ה'מצב' והמצוקות שהוא מעורר, אני אכן נמנעת מכל הקשקשת והברברת מסביב, כי למילים יש כוח, לא פחות מסכינים, ומעבר לידיעה ש'כך וכך קרה' אני לא ממש רוצה לשמוע ניתוחים על 'אנחנו' ו'אתם', או 'הם'. במבט לאחור 'הם' (המנתחים ויודעי דבר) לא יודעים שום דבר באמת ולא מסוגלים לנבא דבר. הכלבים נובחים. ורק כל פעם אנחנו כל כך צמאים למבוגר אחראי שיודע, שאנחנו מוכנים להקשיב לכל מי שיש לו משהו לומר. אני פשוט זוכרת את הפעמים הקודמות עם דף ראשי בעיתון שמורכב מעשרותתמונות של נפגעים בפיגוע אחד, וכמו שכבר אמרתי, זה לגמרי בקטנה. אין לי בעיה לשכנע את עצמי שממילא אין מה לעשות (וגם אני לא ממהרת לקנות גז פלפל), ולכן גם אין טעם בדאגה.

    אהבתי

    • זה מאוד נכון בקשר לצימאון למבוגר אחראי. האמת המרה היא שפשוט אין כזה.
      מסכימה שאין טעם לדאוג, אלא שאנחנו לא דואגים בשביל-, אלא בגלל-. צריך ללמוד להתנתק. עם הזמן מן הסתם נלמד – אבל יש משהו מפחיד גם בלימוד הזה ובניסיון שצברנו בו.

      אהבתי

  6. פוסט מצוין, מציק לי שלא שומעים את קולה של זהבה גלאון, שקט ודממה מצידה, או שאולי אני לא שמעתי, כי אני נמנעת מצפייה בחדשות.
    המצב בכי רע ולא נראה שהרוחות יירגעו בזמן הקרוב. פתאום מתגלות הפנים האמיתיות של מדינות העולם, ז"א לא פתאום, תמיד ידעתי אבל לפחות לשמוע מישהו שרואה את הדברים כהוויתם. צפי לשינוי בעמדות של אנשים .

    אהבתי

    • גם אני לא שומעת אותה הרבה. אני חושבת שהם עסוקים באיזה בחירות פנימיות במפלגה, וחוץ מזה, מה היא תגיד? שצריך לחזק את אבו-מאזן?
      גם אני לא אופטימית, אבל אולי זה סתם מצברוח שנפל עליי היום. הנאום של אבו מאזן והגמגום של דובר הבית הלבן אתמול בערב היו קצת יותר מדי בשבילי אחרי כל השאר. מחר יום חדש…
      תודה.

      אהבתי

  7. אפשר להשתמש בפילפליה במקום בגז פילפל? זה רציני? עד שאוציא את תרסיס הגז מהתיק ואראה מאיפה הצד הנכון לרסס (שלא ארסס את עצמי קודם) (ובהנחה שלא אתבלבל עם הבושם) אני מניחה שידקרו אותי בכמה מקומות..
    אין לי מה להגיד כי אני עייפה. אבל מהזקנות דוברות שפת הסימנים לא יכולתי להתעלם 🙂 אני לא יודעת במה חירשות מונעת מחירשים להיות מעודכנים בחדשות, או לראות תנועות חשודות ומפחידות בסביבה. אולי הם לא ישמעו יריות רחוקות, אבל לאזעקות היום יש אפליקציה עם רטט בטלפון, ולא לשמוע מה אומרים או צועקים זה יותר גרוע מלראות שדברים מתרחשים ואין לך מושג מה. ברכבת למשל, אם היה אדם חרש, הוא היה אומלל מאוד, כי לא היה לו מושג מה קורה, לאן רצים, מה צריך לעשות. אני לא חושבת שמישהו היה נרגע מספיק כדי להסביר לו לאט כך שיוכל לקרוא שפתיים או לכתוב לו על פתק "מחבל ברכבת, צריך לצאת במהירות". כך שחירשות כהגנה מפני התרחשויות בעולם החיצון היא מיתוס. זה יותר מקשה על החיים מאשר מקל עליהם.

    Liked by 1 person

    • אני ראיתי בשתי המשוחחות מטאפורה למי שיכולות להתנתק מהברברת האינסופית שמסביב. והן אכן נראו מבסוטות ורגועות.

      אבל אם ברצינות רגע לעניין השמיעה והיעדרה: קשה למי ששומעים לנחש איך נראה העולם למי שאינם שומעים. אבל ייתכן שזה נכון גם בכיוון ההפוך. כמי שכל עולמה עובר קודם כל דרך השמיעה (על אף שהילדים שלי טוענים שאני חירשת), אני יכולה להעיד שיש הרבה פחדים שקשורים דווקא בקולות. למשל, בהקשר המלחמתי: הקול של ההתראה ברדיו לפני אזעקה; הקול של האזעקה כשהיא מתחילה, כשהמוח עוד מסרב להאמין שזה באמת זה; והקול של השקט המתוח, כשקצות העצבים נעמדים על קצות האצבעות שלהם, מחכים לרעם הגדול של הפיצוץ. אולי אין זה מקרה שהמשותף לכל מי שדיווחו מאזור של פיגוע היה תמיד "פתאום שמעתי בום", ואחר כך כולם תיארו את השקט הנורא, ואז את קולות הסירנות של האמבולנסים.

      שורה תחתונה: במצבים כאלה, נדמה לי שזה לא כיף בשום צורה: לא עם השמיעה, ולא בלעדיה.

      ושיהיו לנו כבר כמה ימים של שקט, הרווחנו אותם ביושר… לילה טוב.

      אהבתי

      • הבנתי שזו מטאפורה והתייחסתי בדיוק אליה – למיטב הבנתי התייחסת להיעדר השמיעה כמטפורה של ניתוק מרגיע מהמתרחש. לכך התכוונתי כשכתבתי שחירשות לא מגוננת על אנשים מחרדה או מסכנות. אני רואה אנשים מפטפטים בשמחה גם בלי שהם יהיו חירשים. וכמו שלך יש את הקולות המאיימים, לחירש יש חושים אחרים שהתחדדו עוד יותר. ידוע גם שבגלל היעדר השמיעה יש לחירש נטייה להיות חשדן יותר כלפי סביבתו (ידוע בספרות כלומר).

        אהבתי

        • כן, הבנתי שזו כוונתך. רק להזכיר – מטאפורה היא לא בדיוק קביעה ריאלית. גם אם משתמשים בחירשות כמטאפורה לניתוק מעניינים מסוימים, אין פירוש הדבר שהחירשים הם אנשים מנותקים, או שהם נהנים מהניתוק.

          אהבתי

          • אני יודעת, אבל במקרה הספציפי הזה מדובר בסטיגמה שרבים מאמינים בה ושהיא משפיעה על היחס. אני משערת שאת האמנת לפני שהערתי לך שהחירשות אכן מונעת מהקשישות הללו להיות מודאגות מהמצב אחרת לא היית עושה בזה שימוש כזה.

            אהבתי

            • אני לא מכירה סטיגמות על חירשים (אני לא אומרת שאין כאלה, אבל אני לא מכירה אותן). לא האמנתי שהקשישות האלה מנועות מדאגה בשל חירשותן וגם עכשיו אינני מאמינה כך. אני חושבת שהערבוב שאת עושה כאן בין מישורים שונים של ביטויים איננו רצוי.

              אהבתי

              • כתבת שאת מקנאה בקשישות על חירשותן ושאולי עדיף להיות חירשים בימים טרופים אלה. חזרתי לקרוא ליתר בטחון כדי לוודא שהבנתי נכון. אני לא יודעת איך אפשר להבין אחרת את דבריך. אם לא בשל חירשותן, למה את מתכוונת? בשל מה הן מנועות מדאגה? ולגבי סטיגמה לא אתווכח, אבל האמירה שעדיף להיות חירש בימים טרופים, משקפת סטריאוטיפ על חירשות. זה כבר מעליב אותי שאת מתכחשת למה שאת עצמך כתבת. נכון, זה לא היה על חירשים באופן ישיר, נכון שהשתמשת במטפורה, אבל זה לא אומר שמאחוריה לא היה דבר. ואם לא היה, תסבירי מה כן היה..

                אהבתי

                • בשום מקום לא כתבתי שאני "מקנאה בקשישות על חירשותן". כתבתי שאני מקנאה בהן, נקודה. אני לא אוהבת לפרשן טקסטים שלי, אבל כוונתי הייתה שקינאתי באווירת השמחה, החברות והשקט שבה ראיתי אותן, שהייתה מנוגדת כל כך לאווירה שבה הייתי נתונה מסיבות אובייקטיביות ומסיבות אחרות. אני מניחה שיש גם אנשים אחרים שיכולים לשמוח ולהיות רגועים בתנאי המתח של הימים האחרונים, ושזה לא קשור להיותם חירשים או שומעים – אבל העובדה היא שבסיבוב הבוקר ראיתי אותן, ולא מישהו אחר, ופשוט כתבתי על מה שראיתי ועל מה שהרגשתי בשל ראייתי.

                  בהמשך, אחרי הנקודה, כתבתי שאולי באמת עדיף להיות חירשים בימים כאלה. לא משום שחשבתי שהן מנועות מדאגה, אלא משום שנזכרתי כשראיתי אותן שמצב הרוח שלי מונע בעיקר מדברים שעדיף שלא הייתי שומעת. ועניין השמיעה (שלי) וחסרונה התקשר לי לחירשות, במובן הכי אלמנטרי של המילה: לא לשמוע. זה פוסט אישי לגמרי, לא מסה על יתרונות החירשות וחסרונותיה.

                  כפי שקורה לא פעם לכולנו, את לקחת את הדברים למקום שקרוב לעולמך ולעיסוקייך. זה מובן מאליו. האמירה הפריעה לך והבעת זאת בתגובה, וזה בסדר גמור, מן הסתם גם יעניין את מי שאולי יקראו מתי שהוא את הפוסט והתגובות, וגם יעשיר את ההתבוננות שלהם.

                  בתגובה ניסיתי להסביר לך שאני לא חושבת שחירשים חיים בגן עדן עלי אדמות. אני מבינה שהתשובה שלי לא מקובלת עלייך: גם זה לגיטימי. מותר לך לא להסכים. את יכולה גם לטעון שהניסוח בפוסט לא היה טוב – גם זה יכול לקרות לעתים קרובות. גם טענת שאני מתכחשת ומעליבה – גם את זה אני מקבלת, למרות שאני די מופתעת. אבל משכל זה נאמר, אני באמת לא יודעת איך אפשר להמשיך מכאן. אם לא השתכנעת עד עכשיו שאני לא מפיצה סטריאוטיפים וסטיגמות, ושאני אפילו לא יודעת מהן הסטיגמות לגבי חירשים, ושאני לא חושבת שהם אנשים קטנים שיש להדירם, יש להניח ששום דבר שאומר לא ישכנע אותך. היות שכך – האם אי אפשר פשוט להסכים שלא הסכמנו ולהניח לזה?

                  אהבתי

                  • לי יש הרגשה בעיקר שאת לא מבינה או לא מנסה להבין אותי, או את מה שניסיתי להגיד לך, וכל מה שאני כותבת – את לוקחת למקום של האשמה שלי אותך באופן ספציפי. לגבי העלבון – זה העליב אותי שאת מתעלמת ממה שאני מנסה להסביר – אליפל דווקא ניסה להבין את הכוונה שלי והסביר לי את שלך. להניח לזה אין לי שום בעיה, עם ההרגשה שלא אכפת לך ממה שאני הרגשתי או מרגישה. אני מבינה למה את התכוונת – אחרי ההסבר של אליפל – חבל לי שאת לא מבינה למה אני התכוונתי, וגם מפרשת אותי בצורה שלילית כל כך.

                    Liked by 2 אנשים

                    • אמנדה, אני חושבת שדווקא ניסיתי להבין, ושאפילו פחות או יותר הבנתי. גם השתדלתי מאוד להסביר. בהתחשב באופן שבו שפטת אותי (אפילו בתגובתך כאן למעלה, משעה 17:18), אולי לא מפליא שהרגשתי שאת מאשימה אותי באופן ספציפי. אני יכולה רק לחזור על מה שהצעתי קודם: לא כל ויכוח מסתיים בהגעה להסכמה מלאה. אפשר וכדאי להשלים עם זה. עדיף להפסיק אותו, לפני שיתדרדר להתנצחויות גרועות יותר. הבעת את דעתך, היא תרמה ונרשמה ונשמרה ולא תלך לאיבוד. בשלב זה, אולי די בכך. אני, לפחות, לא מספיק רגועה כדי להמשיך לדון בזה בסבלנות. אולי בפעם אחרת.
                      ושתהיה שבת טובה.

                      אהבתי

        • כמה טוב שיש שיח בבלוגים. גם לטוקבקים בכתבות יש הברקות לפעמים אבל זה לא זה. בבלוגים קייים עומק לשיח ולא אחת יוצא לי ללמוד מהם. לא נעים לי להודות, אבל גם אני קראתי את דבריה של עדה תוך שאני מקבל את המטאפורה כמובנת. אחרי ההסבר שלך אמנדה, התחלתי להפעיל את התאים האפורים והבנתי עד כמה המטאפורה הזאת סטיגמטית. אדם חירש בעת סכנה יכול להשתגע כי הוא מאבד את השליטה על המתרחש שמתרחש בעולם השומעים והרואים (בטח באותה מידה לא הייתי שם לב למטאפורה שאומרת שאיזה כיף לעיוורים שלא רואים את הכיעור בעולם ולכן יכולים לנהל חיי גן עדן).
          קצת מביך אותי שזאת מטאפורה מקובלת בה אנחנו משתמשים בשלל וריאציות על תקן יומיומי מבלי לשים לב למשמעותה. ועוד יותר מביך שזה לא מצביע על בורות. כי אין לי ספק שרובנו מבינים שאדם שאינו שומע אין לו ברירה אלא להרגיש בסכנה מתמדת (קראת לזה חשדנות). אבל המטאפורה כה שגורה בפינו שאנחנו לא עוצרים כדי להבין אותה ואת משמעותה.

          אהבתי

          • אני מבינה מה אתה אומר, וזה עלה בדעתי מאוחר יותר, אחרי התגובה האחרונה שכתבתי לעדה. אני יודעת טוב מאד מה הן מטאפורות..מכיוון שאני עובדת לא מעט עם אנשים חירשים דוברי שפת סימנים אני מרגישה באופן אישי שהמטאפורה הזאת לא מקובלת עלי. אנשים שמכירים אותי מקרוב בעבודה וששומעים על הנושא הזה (התמודדות עם חירשות) מפסיקים לדבר ככה באיזשהו שלב. מכיוון שיש דוולואציה, הקטנה והדרה של חירשים בהרבה מישורים של החברה, החל מתעסוקה וכלה בנותני שירותים, זה מרגיז אותי, באופן אישי, לקרוא כזאת מטאפורה. .

            Liked by 1 person

            • וזה בסדר גמור שזה הרגיז אותך, אמנדה. אני כמעט אומר שאפילו טוב מאוד. טוב מאוד כי התרעומת שלך גרמה לך להשמיע קול והסבר, ולא טוב מאוד כי אין לי שמץ של רצון לגרום לך רוגז. בכל מקרה, אנחנו כולנו משתמשים במטאפורות פוגעניות מבלי לרדת לעומקן ולעומק משמעותן. הספרות הקלאסית של המאה ה 19 עמוסה במטאפורות שמשוות מצבים שליליים ו/או תכונות שליליות ואף חזות שלילית ליהודים, לא מתוך שנאה ליהודי, אלא כמטבע לשון שגור והשימוש בו מבלי להשקיע מחשבה בתוכנו והשפעתו הסטיגמטית והשלילית על הסביבה והחברה (ע״י אנשים חכמים ועמוקים שלכאורה נדמה שאף ניואנס של החיים אינו חומק מהם). ולכן, אין שמח ממני לפגוש הערות מהסוג שאת הערת, שתפקידן לפקוח את עינינו מבפנים ולהבין את מקור המטאפורות ומטבעות הלשון בהם אנחנו משתמשים באופן תדיר.

              אהבתי

              • תודה אליפל. אני בטוחה שלאף אחד אין כוונה רעה, כמו שאתה אומר. כדי לשים קצת פרופורציות לגבי מה שאמרתי, אני רוצה להוסיף שלא התכוונתי לומר שאין חירשים מנותקים או טיפשים 🙂

                Liked by 1 person

  8. למה למה למה הוורדפרס הזה מתנהג ברמיה כאשר אנמשיב מהטלפון.
    הכל מתנהל כיאות, והוא לא מרמז שהוא הולך לקבור את תגובתי.
    אך המציאות, המציאות טופחת בפניי המגיבות…

    אהבתי

    • סיבוב מחשב אחרון לפני השינה – והופ! מצאתי את תגובתך המיואשת, והלכתי מהר לחפש בהסגר, ומצאתי! שיחררתי את התגובה הנעלמה. מחר אנסה לבדוק את ההגדרות של ההגנה מפני הספאם, כי זה כבר קורה יותר מדי פעמים. או שזו הפעם הראשונה שאתה מגיב מהסלולרי? כי לוורדפרס יש נטייה להתעלל במגיבים שנדמה לו שהוא לא מכיר.

      אהבתי

  9. אולי חבל שאת נמנעת מפייסבוק, כי בימים האחרונים נראה לי שהתקווה מגיעה דווקא משם, או שאולי אלו תחומי העניין של חברי הפייסבוק שלי. הפיד שלי מלא בתמונות של יהודים וערבים שמסרבים להיות אויבים וקוראים להפסיק את גל האלימות הזה.
    וזאת לא רק לוסי. אני שומעת את אותם הדברים מכל ידידיי הערבים.

    אהבתי

    • אני מכירה את התמונות האלה ובטוחה שחלקים נכבדים מהציבור הערבי בארץ מתנגדים למדיניות המוצהרת של המנהיגים שלהם. באיזו מידה ההתנגדות שלהם היא פומבית ומגיעה לאוזני המנהיגים שלהם ודוחפת אותם לשנות את מדיניותם – אינני יודעת. בשלב זה זה לא נראה מאוד מבטיח, אבל אולי זה עוד ישתנה, כי דברים כאלה לוקחים הרבה זמן.

      נדמה לי שבניגוד לרבים, האמון שלי בפייסבוק מאוד נמוך. אני רואה בו בעיקר עדריות. לפעמים העדר נוטה לכיוון אחד, לפעמים לשני. אבל יכול להיות שאני פשוט זקנה מדי בשביל פייסבוק ושזה שורש היחס השלילי שלי כלפי כל גילוייו. בעיניי, נזקו עולה בהרבה על תועלתו, מכל הבחינות.

      אהבתי

  10. אני נמנעת לחלוטין מפייסבוק.
    זה מקור להיסטריה המונית גורפת. בעיקר במצבים כאלה.

    עברנו כבר דברים יותר גרועים, גם הסיבוב הזה יסתיים, בסופו של דבר ויגיע אחר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s