בלוגיעדה בארץ המראות

לפעמים כמעט מביך לראות איך  המחנות הניצים דומים זה לזה:  תמונות ראי מחרידות אלו של אלו.  למשל,  בחודשים האחרונים,  ההתנפלות של קבוצות-שמאל מסוימות על לוסי אהריש (החל מטקס הדלקת המשואות,  כמדומני).  היא לא שונה בעיניי בהרבה מהציפייה של חוגי ימין  אחדים שערביי ישראל יהיו כנועים וצייתנים:  יש חוגים משמאל שדורשים מאותם ערבים להיות מרדנים וצווחנים,  ולא מתביישים להביע את שאט נפשם כשזה לא קורה בדיוק כך.  מה שהכי גרוע בעיניי הוא ששני הצדדים,  גם ימין וגם שמאל,  מתקשים לראות בכל ערבי אדם פרטי,  ולא נציג של קבוצה.  על כן נזכרתי בתמונות ראי: כי אין הבדל מהותי בין הפטרונות המתנשאת של צד אחד לבין זו של השני.

בעבודה שלי יש קשרים רצופים בין יהודים וערבים.  זה חלק מסדר היום,  לא משהו שמבשרים עליו בפייסבוק (ותודה לאל על זה).  השבוע התרשמתי שזה עובד לא רע.  ניסיון רב שנים לימד גם אותי להלך בשעת הצורך על קליפות ביצים,  להחליק את הקוצים השלופים,  להעריך גם את הקושי של העומדים מולי  ואת האופן המרשים שבו הם מתגברים עליו לא פעם,  ובעיקר לראות בכל אחד רק אותו ולא את קבוצתו,  תהיה אשר תהיה.  אני שמחה להיווכח שבדרך כלל מחזירים לי באותה מטבע.  לקראת קורס שאעביר עם קולגה ערבי  –  קורס שמיועד במוצהר ללימוד משותף של יהודים וערבים  –  סיכמתי אתו שנעודד את התלמידים,  מן הפגישה הראשונה,  לא לדבר בדיונים הכיתתיים על  'אנחנו' ו-'אתם',  אלא רק על 'אני',  'אתה'  ו'אַת'.  מי יודע  –  ביחד,  אולי עוד נשנה את העולם.

אני די מסתייגת מן הנהי והבכי שאני מוצאת בתקשורת לסוגיה.  לא שהמצב כל כך טוב  –  אבל מישהו באמת חשב,  לפני חודשיים-שלושה,  שהוא כן טוב?  אני מנסה לנווט בזהירות בין תחזיות אחרית-הימים שאני קוראת ושומעת,  משתדלת כמיטב יכולתי להימנע מוויכוחי סרק,  וחושבת שוב ושוב על אמו של העיתונאי תום פרידמן,  שאותה כבר ציטטתי פעמים רבות.  ההיא שאמרה שהפסימיסטים בדרך כלל צודקים,  והאופטימיסטים בדרך כלל טועים,  ולמרות זאת את רוב ההישגים הגדולים של האנושות השיגו דווקא האופטימיסטים; ולהלן כבר התוספת שלי:  אלה האחרונים שטווים את הטוב,  כקורי עכביש,  במקום להסתפק רק בגינויים והוקעות (הו,  מילה שנואה) של הרע.

האמת שבמקור חשבתי לקרוא לפוסט הזה "תורת הקבוצות".  בסופו של דבר בחרתי באופציה של עליסה:  חיבתי לסיפורי-אגדות הכריעה את הכף.