לפעמים כמעט מביך לראות איך המחנות הניצים דומים זה לזה: תמונות ראי מחרידות אלו של אלו. למשל, בחודשים האחרונים, ההתנפלות של קבוצות-שמאל מסוימות על לוסי אהריש (החל מטקס הדלקת המשואות, כמדומני). היא לא שונה בעיניי בהרבה מהציפייה של חוגי ימין אחדים שערביי ישראל יהיו כנועים וצייתנים: יש חוגים משמאל שדורשים מאותם ערבים להיות מרדנים וצווחנים, ולא מתביישים להביע את שאט נפשם כשזה לא קורה בדיוק כך. מה שהכי גרוע בעיניי הוא ששני הצדדים, גם ימין וגם שמאל, מתקשים לראות בכל ערבי אדם פרטי, ולא נציג של קבוצה. על כן נזכרתי בתמונות ראי: כי אין הבדל מהותי בין הפטרונות המתנשאת של צד אחד לבין זו של השני.
בעבודה שלי יש קשרים רצופים בין יהודים וערבים. זה חלק מסדר היום, לא משהו שמבשרים עליו בפייסבוק (ותודה לאל על זה). השבוע התרשמתי שזה עובד לא רע. ניסיון רב שנים לימד גם אותי להלך בשעת הצורך על קליפות ביצים, להחליק את הקוצים השלופים, להעריך גם את הקושי של העומדים מולי ואת האופן המרשים שבו הם מתגברים עליו לא פעם, ובעיקר לראות בכל אחד רק אותו ולא את קבוצתו, תהיה אשר תהיה. אני שמחה להיווכח שבדרך כלל מחזירים לי באותה מטבע. לקראת קורס שאעביר עם קולגה ערבי – קורס שמיועד במוצהר ללימוד משותף של יהודים וערבים – סיכמתי אתו שנעודד את התלמידים, מן הפגישה הראשונה, לא לדבר בדיונים הכיתתיים על 'אנחנו' ו-'אתם', אלא רק על 'אני', 'אתה' ו'אַת'. מי יודע – ביחד, אולי עוד נשנה את העולם.
אני די מסתייגת מן הנהי והבכי שאני מוצאת בתקשורת לסוגיה. לא שהמצב כל כך טוב – אבל מישהו באמת חשב, לפני חודשיים-שלושה, שהוא כן טוב? אני מנסה לנווט בזהירות בין תחזיות אחרית-הימים שאני קוראת ושומעת, משתדלת כמיטב יכולתי להימנע מוויכוחי סרק, וחושבת שוב ושוב על אמו של העיתונאי תום פרידמן, שאותה כבר ציטטתי פעמים רבות. ההיא שאמרה שהפסימיסטים בדרך כלל צודקים, והאופטימיסטים בדרך כלל טועים, ולמרות זאת את רוב ההישגים הגדולים של האנושות השיגו דווקא האופטימיסטים; ולהלן כבר התוספת שלי: אלה האחרונים שטווים את הטוב, כקורי עכביש, במקום להסתפק רק בגינויים והוקעות (הו, מילה שנואה) של הרע.
האמת שבמקור חשבתי לקרוא לפוסט הזה "תורת הקבוצות". בסופו של דבר בחרתי באופציה של עליסה: חיבתי לסיפורי-אגדות הכריעה את הכף.
אני לא מסוגלת להסתכל על שתי קבוצות כאילו הן תמונות ראי זו של זו. מבחינתי יש קבוצה אחת צודקת ואחרת טועה. לא מסוגלת להיות אובייקטיבית…..
אהבתיאהבתי
למגיבה האלמונית:
אני לא יודעת אם זה עניין של אובייקטיביות. זו דרך התבוננות. לפעמים קבוצה אחת צודקת, לפעמים השנייה, תכופות שתיהן צודקות – ולמרבה הצער, קורה גם ששתיהן טועות.
אהבתיאהבתי
חוכמת יחידים הופכת לכסילות המונים כשהיא מייצגת אג׳נדה. אנשים מאבדים את יכולת הניתוח והמחשבה כשהם הופכים להיות חלק מקבוצה. עדריות מנוונת. ולגבי החלק האחרון, פסקל אמר את זה אחרת: מי שמאמין באלוהים לא מפסיד דבר, כי מקסימום אלוהים לא קיים. מי שלא מאמין בו אולי הגיוני יותר, אבל נראה אותו אם יסתבר שטעה.
אהבתיאהבתי
לו העולם היה מתנהל ב"בודדים", אולי היה שקט יותר. מצד שני, בבודדים קשה מאוד לסלול כבישים, לדוגמה.
אני חושבת שהדת מלבה את רוב הסכסוכים בעולם, במישרין או בעקיפין, אולי עולם נטול דת יהיה טוב יותר.
אהבתיאהבתי
האמת היא שפסקל לא ניסה להחזיר אף אחד בתשובה בכלל ובטח שלא באמירה שציטטתי. כמי שבחר להיות תקופות בצד המהמר ותקופות בצד שהולך על בטוח, קשה להאשים אותו בכוונה מסוג זו. הוא השאיל את הדת לשימושו כדי להמחיש את הטיעון. ולגבי הדת ספציפית: הדת, כעיקרון, אינה מזיקה ולמעשה רוב הדתות מושתתות על אמות מוסר אוניברסלי. מה שאנשים עושים עם זה, זה כבר סיפור אחר. במאמר מוסגר אזכיר שלא דת, אלא קומוניזם (שבמידה רבה ניתן לכנות אותו "דת", אבל לא כהגדרה) אחראי על מספר הקורבנות הגדול ביותר בתולדות האנושות. ולכן ההיסטוריונים מכנים אותו "השואה האדומה". כמו שאמרתי, בכל מקום בו האמונה (דתית או אחרת) הופכת להיות קבוצתית היא מאבדת מכוונת יחידים.
אהבתיאהבתי
אכן, הקולקטיב הוא לא תמיד מציאה גדולה.
ומשעשע הרעיון של "נראה אותו אם יסתבר שטעה" (:
אהבתיLiked by 1 person
בכל מקום עדיף לדבר בגוף ראשון ולא רבים. מעטים יכולים באמת לייצג את הכלל ולומר אנחנו ואתם. בהצלחה בקורס המשותף, נשמע שזו חוויה בין תרבותית מעניינת לכל המשתתפים.
אהבתיאהבתי
תודה, מקווה שנצליח. זה לא הזמן הנוח ביותר לנהל קורס כזה, אבל נשתדל.
אהבתיאהבתי
עד שקראתי את הרשומה מעלה, לא שמתי לב שה"לינץ" שעושים בשמאל בלוסי אהריש הוא תמונת ראי מדויקת של ציד הערבים ברחובות ירושלים ונתניה או ההתנפלות עם סכין על הרב אשרמן על ידי רעול פנים מיצהר.
איכשהו, הסימטריה המושלמת הזו חמקה מעיני עד כה.
אהבתיאהבתי
היות שכך, אולי כדאי לקרוא את הרשומה מעלה שוב: זו לא הסימטריה שהוצעה בה.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שבימין רוצים את הערבים כנועים. רוצים אותם " מנוטרלים" .
אין שום סימטריה בין הצדדים. יש את הצד שמאיים ברצח על הצד השני.
אהבתיאהבתי
אני לא מצליחה להחליט אם אתה באמת לא מבין על מה כתבתי בפוסט או שאתה מיתמם. אני אנסה להסביר בקצרה:
ההקבלה שעשיתי היא בין חוגים בימין שדורשים מכל ערבי באשר הוא "לגנות" את מעשיו של כל ערבי אחר על פני כדור הארץ, או להתנצל בשמו – לבין חוגים בשמאל שמצפים מכל ערבי ללכת בתלם שקבעו בשבילו ולגלות התנגדות לכוחות הרשע של מדינת ישראל. אני לא רואה הבדל בין שתי המגמות האלה, משום ששתיהן מוּנָעות על ידי אותה ראייה (שגויה) של הפרט כנציג של קבוצה. בעיניי, שתיהן פטרוניות ומחוצפות באותה מידה.
ולא, לא עושים ללוסי אהריש לינץ' – פשוט נוהגים בה בנבזות. העיתונאים המובילים של עיתון הארץ, למשל, אינם מעלים בדעתם אפילו בתור השערה דחוקה את האפשרות שהיא פשוט אומרת את דעתה. זה ברור להם לחלוטין שהם יודעים יותר טוב ממנה איך ערבי ישראלי צריך להתנהג, והם לא יחסכו ממנה את שבט רשעותם אם תעז להתנהג אחרת.
שאר הדברים שכתבת אינם שייכים לנושא הפוסט. אני רק אציין שהקפדתי לכתוב "*חוגים* בימין/בשמאל", משום שגם הימין וגם השמאל אינם קבוצות הומוגניות, ולא כל הפרטים שמרכיבים אותם מחזיקים באותן דעות.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שכמו ילדים בגן, כולם מנסים לצעוק יותר חשק , כי מי שצועק יותר חזק, עשויים לחשוב שהוא הצודק 😦
אהבתיאהבתי
אולי. חבל.
אהבתיאהבתי
היהודים הם החוליה הראשונה בשרשרת כשהחלו עם ההתבדלות של עם סגולה .
לא כולם חכמים ונבונים ולא כולם יודעים את התורה.
את יודעת כמה אני לא אוהבת לדבר פוליטיקה אבל לבי לבי על לוסי, היא אחת ויחידה ואני מרחמת עליה, על מה שהיא עוברת בימים אלה.
אהבתיאהבתי
היא אכן חוטפת כמעט מכל הכיוונים, ולא מגיע לה. אפילו גדולי הליברלים אינם ליברלים מספיק כשמישהו מעז שלא להתכנס לתוך המגירה שייעדו לו. אבל אני מאמינה שיש לה מספיק כוחות כדי לעמוד בזה.
אהבתיאהבתי
מסכימה אתך שחשוב לראות כל אדם כאדם בפני עצמו. כל אחד מאתנו הוא הרבה יותר מההשתייכות הלאומית שלו (או ההשתייכות הדתית, או אתנית, או מה שלא יהיה). הרבה יותר קל לשנוא אנשים כששוכחים שמדובר בבני אדם, אינדיבידואלים, כל אחד עם האישיות שלו והדיעות שלו וכו'.
וכל הכבוד ללוסי אהריש על האומץ שלה – צפיתי בוידאו כשאני פעורת פה, ואחר כך רצתי לגגל ולוודא שזה באמת!
בעניין הפסימיסטים והאופטימיסטים, אם זה נכון אז כנראה שאם לא היו אופטימיסטים, היה עוד יותר גרוע… (אני מודעת לזה שכשמדובר במצב בארץ, אני נחשבת לפסימיסטית. כמובן שלדעתי אני פשוט ריאליסטית…) (אבל אני פסימיסטית לטווח קצר. לטווח רחוק אני מצפה ליום שבו המשיח יעשה סדר בבלגן, ובינתיים סומכת על אלוהים שהוא שומר עלינו.)
אהבתיאהבתי
גם אני לא מי-יודע-מה אופטימיסטית, אני דווקא יותר נוטה לצד השני. לכן אין הרבה סיכוי שאוביל את האנושות לאיזה הישג גדול 🙂
אבל אני לא אוהבת את אופנת הקינות. אני גם חושבת שהיא מדבקת. נדמה לי שאנשים מרגישים קצת יותר טוב אחרי שהם משמיעים נבואות זעם – זה משחרר אצלם קצת קיטור, ואולי קצת מרגיע אותם. אבל הם לא חושבים על מה שזה עושה לסביבתם, ואם הם כן חושבים, אז הם משכנעים את עצמם שהם מועילים לסביבה. ואני פשוט לא מסכימה אתם.
אשר לאלוהים – לצערי, גם עליו אני מתקשה לסמוך, למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לכך. בעניין הזה אני יודעת, כמובן, שאת רואה את הדברים אחרת.
אהבתיLiked by 1 person
אני מקנאה בך שאת פועלת בכיוון של דו קיום. זה הדבר היחיד שיכול לתת משמעות לחיים בארץ הזו שמפמפמת אותנו לדעת
אהבתיאהבתי
מסכימה שזה עדיף על דיבורים. מצד שני, מדובר בטיפות בים. לפעמים אני אופטימית ואומרת שהטיפות מצטרפות למאגר גדול, ולפעמים אני פחות בטוחה בזה. תלוי במצב הרוח.
אהבתיאהבתי
אני חושבת ש'פרוטה לפרוטה יתאספו למאה' ושעצם העשייה היא התרופה לתחושת אוזלת היד
אהבתיאהבתי
מקווה שתצליחו במשימה, שיהיה הרבה אור בכיתה.
אולי מכאןתצמח הישועה 🙂
אני תמיד נרתע מ"הם" ו"אנחנו" אוחז בחוזקה ב"הוא/אתה" ו"אני". מכאן מקורות החוזק שבי…
אהבתיאהבתי
תודה. הלוואי. גם אורות קטנים זה לא רע (:
אהבתיאהבתי
בתיאוריה, כשמפרקים את הקבוצות, באמת קל יותר לאנשים להסתדר. אבל, בפועל אנשים תמיד ייטו להתקבץ בקבוצות, ואם לא על בסיס דת, אז על בסיס נראה, או עיסוק, או גנטיקה, או טעם מוזיקלי.
משהו הם כבר ימצאו.
ואז יתחילו לשנוא.
כי אדם לשנאה יולד.
אהבתיאהבתי
לא בטוחה שנולד לשנוא, אבל ללא ספק אוהב להרגיש שייך לקבוצה. לפעמים זה טוב, ולפעמים פחות.
אהבתיאהבתי
אולי זה רק אני, אבל יש לי הרגשה שאצל רובנו מתרופפת משמעת המעקב אחר התפתחות האירועים. וזה אומר – כנראה, בשאיפה – שתכף עוזבים את ארץ המראות וחוזרים לארץ שלנו
אהבתיאהבתי
יש מצב. פרעות מזג האוויר עוזרות (:
אהבתיאהבתי
פינגבק: ואף על פי כן | עוד בלוגיעדה