על העצב

כרגיל אצל אנשים כמוני,  שהסדר הטוב מהם והלאה  –  הנה פוסט שמקדים את זמנו:

בדואר הגיע הספר חמישים מילים לעצב של יעקב זנדמן. ספר של אבא שנפרד מילדו שאיננו. היות שעודני שקועה בזמיר (אני הרי הקוראת האיטית בתבל),  הנחתי את הספר החדש בצד לעת עתה,  עד שיגיע תורו.  ראש המשפחה לקח והתחיל לקרוא אותו בינתיים.  הוא לא איש של מילים,  אבל אני יודעת מה הוא חושב.

מדי פעם,  עוד לפני שאגיע אל הספר,  אני בכל זאת לוקחת אותו לדפדוף שלא מן המניין.  רפרפתי קצת פה ושם,  בין הסוף להתחלה (הספר מתחיל באפילוג ונגמר בפרולוג,  מה שמתאים בעיניי גם לציטוט שבראשו, "בוא נתחיל הכול מהתחלה"). ונפלתי על הפרק "כוכבים על התקרה" (עמודים 178 – 179)   – המספר על אותן מדבקות-תקרה בצורת כוכבים,  שאין רואים אותן כשחדר-הילדים מואר,  אך הן זוהרות בחושך ("האור מסתיר והחושך מגלה").

דומה שעל כל מילה בפרק היפהפה הזה תלויה משקולת.  ולא רק במדבקות הוא עוסק,  אלא בכלל במה שנסתר מן העין כל עוד האור זורח.  וגם במתים,  שהם "ככוכבי  השמיים לרוב",  ושבלילה רואים אותם.

בסוף הפרק חוזרות המדבקות:
"בחדר של עמר עדיין הכוכבים על התקרה.  בכל לילה הם זוהרים כשהאור כבה.  אבל אף אחד לא רואה אותם."

כשאני קוראת שורות כאלה,  נדמה לי תמיד שכל העצב שבעולם מתנקז אליהן.  והוא זורח שם בשקט,   בתוך החושך.

11 מחשבות על “על העצב

  1. זו באמת אחת השורות העצובות שיש כשיודעים את הסיפור מאחוריה, הלב מתכווץ בכאב ואצלי לפחות,העיניים מוצפות באופן מידי בדמעות.

    אהבתי

  2. עצוב כמו לראות בובה על כביש שנותרה אחרי שהילדה שנדרסה נלקחה לבית חולים.

    אהבתי

  3. כלכך יפה תיארת את העצב שעולה מהספר.
    אני מתכנן לכתוב ואיני מצליח למצות את הכתוב.
    את הצלחת. כמו שקראתי את הספר, בעיניים דומעות ובעצבים נכאבים

    אהבתי

  4. אי אפשר שלא להתעצב משורות כאלה.
    חשבתי שרק אני "בכיינית" ואני מגלה עוד ועוד אנשים רגישים ועיניים דומעות בלי שליטה.

    אהבתי

  5. במקובץ:
    יעקב: על לא דבר, כמובן.
    שדות: ואולי לא חייבים למצות? לפעמים די בהתרשמות קטנה, נדמה לי.

    ותודה רבה לכולכם על תגובותיכם.

    אהבתי

  6. פינגבק: על השתיקה | עוד בלוגיעדה

סגור לתגובות.