לא קרנפית, כנראה

סוף סוף הגעתי לסופו של אל תיגע בזמיר. יכולתי לכתוב כאן איך,  תוך כדי קריאתו,  התברר לי בהדרגה,  יותר ויותר,  עד כמה מאמר הביקורת שקראתי עליו (ושגרם לי בכלל להתחיל לקרוא אותו שוב) היה גרוע,  ואיך הם ממש פיספסו שם את העיקר,  אבל החלטתי לרדת מזה.  לא משנה.

סמוך לסוף הספר,  כשקראתי על סקאוט שעומדת במרפסת הכניסה של בית רדלי (הסמוך לבית פינץ'),  ליד החלון עם התריס,  התחוור לי פתאום שבכל השנים הרבות  שבהן קראתי את הספר הזה שוב ושוב,  ציירתי בדמיוני את בית רדלי כאילו הוא נראה בדיוק כמו בית השכנים שליד בית הוריי.  ממש כך.  גם החצר האחורית וגם הקדמית,  וגם השער,  וגם המרפסת הקדמית והאחורית (אבל מעניין שאת בית משפחת פינץ' לא דמיינתי מעולם כבית הוריי,  למרות שמבחינת המיקום והשכנות,  זו הייתה השוואה מתבקשת).

אני תמיד נוטה לצייר לעצמי בראש איך נראים דברים המתוארים בספרים,  אבל רק עכשיו עלה בדעתי שכל השנים דמיינתי לעצמי את בית רדלי בדיוק כך.  וזה נורא הפתיע  אותי פתאום,  וגם העציב  –  כי גם בית הוריי וגם בית השכנים כבר מזמן לא קיימים:  שניהם נעקרו ונתלשו,  ובמקומם נשתלו שם שני בתים משותפים.  ובית רדלי ובית פינץ' בין כך ובין כך לא היו קיימים באמת מעולם.

*

עד עכשיו לא כתבתי כלום על הסערות המדוברות האחרונות (הנשיא ו'שוברים שתיקה' וערוץ 20 וכל השאר).  בעיתון לאנשים חושבים נטען לאחרונה ש(כמעט) כולנו התקרנפנו,  ושאנשים פוחדים להגיד את דעתם ומעדיפים לשתוק ולהשתלב באווירה הכללית.  אז רק רציתי להגיד,  למקרה שמישהו מהעיתון מתעניין,  שלא בטוח שהתקרנפתי,  ושבטוח שאני לא פוחדת להגיד את דעתי.  גם לא ברור לי מה כבר יכול להיות כל כך מפחיד בלהגיד שלדעתי הנשיא הוא איש ראוי בהחלט,  שמסע ההכפשה נגדו מכוער וחסר-תרבות,  שאת 'שוברים שתיקה'  –  אף שפעילותם בחו"ל אינה חביבה עליי  –  אסור להשתיק,  ושהתעמולה של 'אם תרצו' היא מבחילה.  זהו,  נדמה לי שעברתי ביעף על כל הנושאים השנויים במחלוקת.  אה,  לא,  עוד משהו שכמעט שכחתי:  הכלבה של משפחת נתניהו לא מעניינת אותי בכלל,  אפילו לא טיפה.

העניין הוא לא הפחד,  אלא המיאוס.  אני קוראת את מה שכולם כותבים בדעתנות,  בלעג מר,  בפה גדול ובתוקפנות,  ואין לי כוח להיכנס לקלחת הזאת.  אם לא אכתוב על ענייני דיומא בסרקאזם תוקפני או יללני,  זה לא יעניין אף אחד;  וסרקאזם תוקפני או יללני הוא לא כוס התה שלי.  אז אני שומרת את האנרגיות שלי לעניינים מועילים יותר.

*

פסוקו של יום?  מיס מודי אטקינסון מ-אל תיגע בזמיר אמרה שהדברים אף פעם אינם גרועים כמו שהם נראים.  ואטיקוס פינץ' אמר שרוב בני האדם הם ממש בסדר,  כשסוף סוף מתפנים לראות אותם.  ואני  –  יעזור לי אלוהים,  קרנפית או לא   –  ממש מקווה שהם צדקו.  למרות שאני לא ממש בטוחה.
לפחות לא כרגע.