מפי הטף

בהארץ של יום חמישי הופיע מאמר דעה קטן ויפה ("יש לך סכין?") של סג'א אבו פני,  סטודנטית ערבייה מאוניברסיטת חיפה.  היא מספרת שנסעה באוטובוס בעיר ומולה ישבו ילד יהודי קטן עם אמו.  הילד שמע אותה מדברת ערבית ושאל אם היא ערבייה.  כשנענה בחיוב,  שאל אותה אם יש לה סכין.  היא ענתה שאין לה,  אך הוסיפה שיש לה משהו אחר בשבילו:  חיבוק.  הילד קם וניגש אליה בחפץ לב וקיבל את החיבוק המובטח. אמו התנצלה,  וסג'א אבו פני ענתה לה:  "זו לא אשמתך".  סוף הסיפור.

האמת היא שאני לא בטוחה שאפשר למצוא כאן אשמים  –  למרות שהנטייה הראשונה שלנו,  כשמשהו מפריע לנו,  היא לחפש כאלה.  מה שהיה כאן דווקא נראה כמו סיטואציה מביכה ששלושה בני אדם טובים נלכדו בתוכה על לא עוול בכפם.  הילד לא בהכרח נחשף להסתות מרושעות,  אלא מן הסתם שמע פה ושם על סכינאים ערבים (ואיך אפשר לא לשמוע),  והסיק מסקנה ילדותית שגם מבוגרים ומנוסים ממנו עלולים ליפול אליה:  שמדובר במשוואה דו סיטרית של ערבים וסכינים.  ובניגוד למבוגרים,  שכבר למדו להסתיר  –  במידה זו או אחרת של ערמומיות  –  את פחדיהם ואת דעותיהם הקדומות,  הוא פשוט אמר בקול את הדבר הראשון שעלה בדעתו.

אבל אהבתי את תגובתה של סג'א אבו פני,  שהבינה  –  אינסטינקטיבית,  או מתוך ניסיון  –  שבמשאים ומתנים שמבוגרים מנהלים עם ילדים קטנים,  המבוגר אינו יכול להרשות לעצמו למלא את תפקיד השחקן הראשי בהצגה.  כי בהצגות האלה,  הילדים הם בקדמת הבמה.  וגם כשהם אומרים דברים פוגעניים,  ובמיוחד כשאין בכוונתם לפגוע,  אין זה מן התבונה לשקוע עמוק מדי בעוול שנגרם למבוגר ובפגיעה שפגעו בו. שום תועלת לא תצמח מזה.

סג'א אבו פני מצאה דרך שובת-לב לתמרן בתוך תקרית לא נעימה   –  ועל הדרך גם לתרום משהו מעודן ואופטימי להשקפת עולמו המתעצבת של ילד צעיר.  ועיתון הארץ,  שמרגיז אותי לא אחת ולא שתיים,  השכיל לפרסם את הסיפור האנושי הקטן הזה   –  ועל כך,  שלא כהרגלי,  יש לי רק מילים טובות להגיד.

מודעות פרסומת

27 מחשבות על “מפי הטף

  1. קראתי בעיתון ודמעות עלו בעיני.
    ובלי קשר וורדפרס לא מקבל את הסיסמה שלי ולא את החילופית שהוא עצמו נתן לי. אז אני קורדליה.
    ושאלה: אם עיתון הארץ כל כך מרגיז מדוע את ממשחכה לקרוא בו? 😯

    אהבתי

    • בקשר לוורדפרס אני לא יודעת מה להגיד. את אמורה להתחבר לאתר שלהם עם סיסמה כדי שהוא יזהה אותך גם בבלוג שלי. לפעמים החיבור מתנתק מסיבות שונות ואז צריך להתחבר שוב. אם את מזדהה כקורדליה, אולי הוא לא מזהה, כי בפעמים הקודמות שהגבת אצלי, זה היה בשמך האמיתי.

      איך שלא יהיה, אני בדרך כלל מזהה את התגובות שלך אפילו כשהן ללא שם, וברור שאם את מזדהה כפי שעשית כאן בתגובה הזאת, אין שום בעיה עם זה.

      אשר לעיתון הארץ – הקו היללני שלהם לאחרונה מוציא אותי מדעתי – אבל קשה להתעלם מהעיתון משתי סיבות: הראשונה, הוא מגיע אלינו הביתה כל יום וזמין גם באינטרנט, והשנייה – אין הרבה מבחר שאפשר לבחור ממנו במקומו.

      את המאמר הספציפי הזה ראיתי קודם באינטרנט, ורק אז חיפשתי אותו בעמוד הדעות של המהדורה המודפסת. אני שמחה שראיתי באינטרנט, כי בדרך כלל אני משתדלת לדלג על עמוד הדעות.

      אהבתי

  2. נוגע ללב ויחד עם זאת אני מרגישה צורך לשתף אותך, שאף פעם לא חששתי שמישהו ידקור אותי ופתאום (אולי בגלל שקרוב אלינו מתרחשים פיגועים מסוג זה) מצאתי את עצמי בקניון, עוקפת אשה בחיג'אב. חשבתי שעדיף להיות מאחוריה … ובשליטה 🙂

    אהבתי

    • אני לא יודעת אם ההצגה ממש נגנבה כאן, אבל מסכימה מאוד בעניין הנכונות שלהם לקבל את המציאות כפי שהיא, כל עוד היא מוסברת להם בצורה שתתקבל על דעתם ולבם.

      אהבתי

  3. זה מאוד מרגש ומשמח ובהחלט נוגע ללב.. אהבתי את ההתמודדות הכללית של שלושתם , הצעת החיבוק הייתה מקסימה מצידה של סג'ה וקבלת החיבוק של הילד הייתה מרהיבה ומה שהכי שמחתי זה שהאימא לא מנעה מהילד את החיבוק הזה , כל הכבוד לה, אני לא בטוחה שכל אמא אחרת הייתה מסכימה לזה , או אפילו טורחת ומתנצלת על הערת בנה שכמובן נעשתה בתום לב 🙂
    נהניתי לקרוא אותך 🙂

    אהבתי

  4. עכשיו הוא למד שיש ערבים עם חיבוקים ויש ערבים עם סכינים 🙂 הסיפור חמוד מאוד, נוגע ללב ויפה. תודה שכתבת עליו וכך יצא גם לי לשמוע עליו. אני רק מקווה שלא יהפכו אותו בתקשורת (השמאלנית או הימנית) למעין 'דגל' לנפנף בו.

    אהבתי

    • מאז שפורסם ביום חמישי, כבר קרו כאן כל כך הרבה אירועים דחופים, שאין סיכוי שירבו לנפנף בו לצורך כזה או אחר: יש כבר צעצועים חדשים, מבריקים יותר, וכל שעה נולדים חדשים (:

      Liked by 1 person

  5. כן, הילד בסך הכל אמר בקול רם את מה שהמבוגרים חושבים – ולפעמים זה טוב, כי זה פותח דו-שיח: הוא שאל, וקיבל תשובה, ו(כנראה) למד מזה משהו. כשאנחנו חוששים להביע את מה שאנחנו חושבים, המחשבה נשארת אצלנו בראש ולעולם לא נדע מה היו עונים לנו אילו שאלנו. (לא שאני מנסה לטעון שזה תמיד חיובי, ושתמיד צריך להגיד כל מה שעובר לנו במוח. רק שלפעמים זה כן טוב.)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s