מפי הטף

בהארץ של יום חמישי הופיע מאמר דעה קטן ויפה ("יש לך סכין?") של סג'א אבו פני,  סטודנטית ערבייה מאוניברסיטת חיפה.  היא מספרת שנסעה באוטובוס בעיר ומולה ישבו ילד יהודי קטן עם אמו.  הילד שמע אותה מדברת ערבית ושאל אם היא ערבייה.  כשנענה בחיוב,  שאל אותה אם יש לה סכין.  היא ענתה שאין לה,  אך הוסיפה שיש לה משהו אחר בשבילו:  חיבוק.  הילד קם וניגש אליה בחפץ לב וקיבל את החיבוק המובטח. אמו התנצלה,  וסג'א אבו פני ענתה לה:  "זו לא אשמתך".  סוף הסיפור.

האמת היא שאני לא בטוחה שאפשר למצוא כאן אשמים  –  למרות שהנטייה הראשונה שלנו,  כשמשהו מפריע לנו,  היא לחפש כאלה.  מה שהיה כאן דווקא נראה כמו סיטואציה מביכה ששלושה בני אדם טובים נלכדו בתוכה על לא עוול בכפם.  הילד לא בהכרח נחשף להסתות מרושעות,  אלא מן הסתם שמע פה ושם על סכינאים ערבים (ואיך אפשר לא לשמוע),  והסיק מסקנה ילדותית שגם מבוגרים ומנוסים ממנו עלולים ליפול אליה:  שמדובר במשוואה דו סיטרית של ערבים וסכינים.  ובניגוד למבוגרים,  שכבר למדו להסתיר  –  במידה זו או אחרת של ערמומיות  –  את פחדיהם ואת דעותיהם הקדומות,  הוא פשוט אמר בקול את הדבר הראשון שעלה בדעתו.

אבל אהבתי את תגובתה של סג'א אבו פני,  שהבינה  –  אינסטינקטיבית,  או מתוך ניסיון  –  שבמשאים ומתנים שמבוגרים מנהלים עם ילדים קטנים,  המבוגר אינו יכול להרשות לעצמו למלא את תפקיד השחקן הראשי בהצגה.  כי בהצגות האלה,  הילדים הם בקדמת הבמה.  וגם כשהם אומרים דברים פוגעניים,  ובמיוחד כשאין בכוונתם לפגוע,  אין זה מן התבונה לשקוע עמוק מדי בעוול שנגרם למבוגר ובפגיעה שפגעו בו. שום תועלת לא תצמח מזה.

סג'א אבו פני מצאה דרך שובת-לב לתמרן בתוך תקרית לא נעימה   –  ועל הדרך גם לתרום משהו מעודן ואופטימי להשקפת עולמו המתעצבת של ילד צעיר.  ועיתון הארץ,  שמרגיז אותי לא אחת ולא שתיים,  השכיל לפרסם את הסיפור האנושי הקטן הזה   –  ועל כך,  שלא כהרגלי,  יש לי רק מילים טובות להגיד.