פרידה מרקפת בודדת

בחצר של העבודה בירושלים כבר רואים בכל מקום את מרבד העלים הירוקים-אפורים של הרקפות.  עוד כמה שבועות, או פחות,  יופיעו גם הפרחים.  אבל הרקפת האחת ההיא,  שאני פוגשת כבר כשמונה שנים בפינה אחת מבודדת ברחוב בדרך לעבודה, ושכבר כתבתי עליה כמה פעמים בבלוג הקודם   –  הרקפונת ההיא נעלמה.

כמובן,  היא הייתה נעלמת כל קיץ.  אבל בחורף פתאום היו מופיעים העלים,  יש מאין,  ואחרי כמה שבועות  –  גם פרח אחד,  או שניים.  כל שנה היו הפרחים קצת יותר קטנים,  והעלים קצת יותר מועטים,  והשנה  –   בדקתי כמה פעמים   –   היא פשוט איננה.  בעבודה יש המון רקפות,  וזו תמיד אטרקציה גדולה לבת-המישורים שאני,  אבל האחת הקטנה הבודדה ההיא תחסר לי. וגם הביטחון ההוא,  שלא-משנה-שלא-רואים-אותה-עכשיו-כי-בחורף-היא-תמיד-תחזור,  נפגם.

לפני סיום   –  כמה הפניות.  בימים האחרונים השתתפתי בדיון בלוגוספרי-ישראבלוגי מרתק בשאלה למה בלוגרים לא כותבים יותר על אקטואליה ופוליטיקה: זה התחיל כאן. אז הנה למה אני לא כותבת היום על אקטואליה: כי כתבתי על העניין הבוער הנוכחי בחודש אוגוסט,  כאן. והיות שדעתי לא השתנתה מאז באופן  מהותי,  לא אכתוב על כך שוב,  כי זה מביך אותי לחזור על עצמי,  מהטעם שהזכרתי כאן.

ושלום לרקפת.  תערב לך מנוחתך הבודדת.