ואף על פי כן

בשולי הרצח בתל אביב וההיסטריה והמצוד והחיסול  –  ובשולי תוכנית "עובדה" של אילנה דיין,  שהציגה בשבוע שעבר פעיל שמאל לא סימפטי (בלשון המעטה);  ובשולי תמיהתי על הסערה שהתכנית עוררה  –  משום שמלכתחילה לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שלא בכל מקום יכולים להיות מנוולים;  משום שהם עלולים להימצא גם בארגון שמאל; ומשום שיכלו להסתפק שם בשמאל באמירה הפשוטה וההגיונית שהאיש האמור אינו מייצג אותם ושהם מתנערים ממעשיו.  אבל לא   –  הרי זו הזדמנות פז להאשים את התקשורת בהתקפלות בפני המשטר הפשיסטי ובהתקרנפות (הו,  מונח חדש-ישן חביב;  יש מצב שהוא אפילו ידחה את העיסוק האובססיבי בשואה,  אם כי לא ברור לי אם יש לשמוח או להצטער על כך). ואין סיכוי שמישהו יסכים לפספס הזדמנויות פז,  שמא עוד יגידו שהוא פראייר.

הדבר היחידי שאפשר אולי ללמוד מסיפור התחקיר הזה הוא שגם האידיאולוגים המוסריים ביותר צריכים להיזהר מגלישה מסוכנת למחוזות הפטרונות המחוצפת,  שבמסגרתה הם מרשים לעצמם להחליט  בשביל הפלסטינים איך הם צריכים לחשוב ולהרגיש,  ונפרעים מהם כשאינם הולכים בתלם שקבעו בשבילם (וכבר כתבתי על זה כאן ולא אחזור על כך).  במיוחד מי שחרתו על דגלם את אהבת האדם וזכויותיו הפרטיות צריכים להישמר שלא ליפול לבור הזה.

בשולי כל הנ"ל, ואף על פי כן  –
במרפאת השיניים,  הבוקר:  שלוש נשים לא חשובות שאיש אינו שואל לדעתן:  רופאת שיניים ערבייה,  מרוכזת במלאכתה מעל לפי הפעור;  סייעת יהודייה-חרדית,  חבושת פאה,  מרוכזת במה שאני מכנה 'שאיבת-אבק-ללא-אבק' (suction),  גם היא מעל פי הפעור;  ואני,  לא-ערבייה ולא-חרדית, מרוכזת בחרדת-טיפולי-השיניים שלי,  במיוחד חרדת המקדחה השנואה ההיא (שאינה מניחה לי מאז ילדותי הרחוקה), ומתאמצת לשווא לשחרר את שריריי התפוסים,  בעיקר בכתפיים.  בין שלושתנו שוררת אווירה של כמעט-רוגע שוחר-טוב: שלושתנו שקטות ואדיבות,  אפילו מחויכות; לשלושתנו יש מטרות משותפות:  פרנסה,  בריאות,  ושייגמר מהר.  בערוצי המדיה השונים ידברו שוב על קרנפים ועל פשיסטים ועל נאמנות ועל בגידה ועל מוצצי דם  –   אבל החיים,  כרגיל,  בשלהם,  ודווקא מסתדרים לא רע (מדי פעם).

הטיפול עבר בשלום,  ואפילו קיבלתי פס לשישה חודשים.  אולי אאריך אותו קצת,  מתוך רחמים על שרירי הכתפיים.