על הביטחון ועל הזהירות

(הודעת מערכת: קודם פרסמתי בטעות פוסט ריק.  עם כל מי שהוטרדו על כך במייל  –  הסליחה.)

כשקראתי ב-YNET בראשון בערב על השריפה שפרצה בבניין של 'בצלם' בירושלים, ועל החשד שמדובר בהצתה,  רטנתי אל המסך,  בזעף,  שרק זה היה חסר לנו עכשיו,  ושהייתכן,  ומה עוד יקרה, ומה זה שעובר על החוליגנים האלה שהשרפנוּת נתחבבה עליהם כל כך.   וגם שעכשיו בטח יאשימו בכך את אילנה דיין,  למרות שזו האשמה מגוחכת.  ואכן,  עוד באותו לילה התמלא הפיד שלי בפייסבוק בכל מיני האשמות,  כל אחת מהן נטולת-ספקות יותר מחברתה.  כולם ידעו בדיוק מה קרה ולמה,  וכמובן מי אשם בכך, ורק אני הלכתי לישון בתקווה נטולת-המילים שאולי-אולי יתברר שלא הייתה הצתה.  כי באמת,  יש לנו די והותר צרות גם בלי זה.

מתי שהוא לפני צהרי יום שני התברר שלא, לא הצתה,  אלא סתם קצר חשמלי שאין בו שום עניין לציבור.  שאז תהיתי:  האם מישהו מכל הממהרים-להיות-בטוחים של הלילה הקודם יגיד עכשיו 'אה, סליחה,  טעיתי'?   אופס,  הפלא ופלא,  לא.  על כל פנים,  לא שראיתי.

חבל לי שהשמאל הפסיד השבוע כל כך הרבה נקודות,  רובן סתם בגלל תגובות לא נבונות.  אבל בלי קשר לימין ושמאל,  אני לא מסוגלת להבין את האנשים האלה שתמיד בטוחים כל כך שהם יודעים הכול, עוד אפילו לפני שהוא קרה. אני כמעט מקנאה בהם, כי אני, בעיקרון,  כמעט אף פעם לא בטוחה בכלום.

מזכיר לי משהו יפה מאחותו של הנגר של מירה מגן:  נאמר שם על שלומי,  לא חשוב עכשיו מי הוא, ש"הוא מאלה שדורכים בעולם בזהירות" (עמוד 173).  ודווקא הסוג הזה של דריכה הוא ממש לטעמי.