קצרים ונמוגים

עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן   –  הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:

"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן,  ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל,  מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן.  … ואז הגיח חתול,  חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים  217 – 218).

צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות.  כמה יפה זה כתוב,  וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.

בלי קשר,  בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה,  בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי,  קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק,  ורוד.  גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח,  וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז,  לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.

ועוד בלי קשר,  המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה,  אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים.  הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול  –  לאחר מאמצים רבים  –  בית כנסת על שם בתו,  ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת,  וגם הוא נמוג.

יצא פוסט עצוב,  לא ממש התכוונתי.

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “קצרים ונמוגים

  1. יפה מאוד הציטוט, ואני גם אוהבת את 'בזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל'.
    עצוב מאוד מותו של האיש שלגמרי קשור לטרגדיה שפקדה את משפחתו. לא סופרים בדרך כלל את הקורבנות העקיפים הללו, אבל זה בדיוק מה שהם, גם אם סיבת המוות הרשמית היא מחלה.

    אהבתי

      • עניין של הגדרה:
        כוחות החיים עזבו אותו מיד לאחר השגת המטרה הנכספת – או האופן שבו הצליח לשרוד עד להשגת המטרה הנכספת?
        אני נוטה יותר להאמין – כמו ויקטור פראנקל ב"האדם מחפש משמעות" – שהוא כבר היה מת מזמן, אלמלא נאבק להגיע לרגע הזה, של קריאת בית הכנסת על שמה של תאיר. רק אח"כ הוא היה מסוגל להרפות.

        אהבתי

        • אני נוטה להסכים אתך, והאמת היא שאני לא רואה הבדל גדול בין שני ההסברים. כמובן, לא הכרתי את האיש האמור ולא יכולה לנתח את מצבו – אבל ראיתי את זה קורה אצל אחרים.

          אהבתי

  2. הניסיון שלי כמטופל כירורגי, ויש שיאמרו שהוא לא רב מידי, שזהירות של כירורג היא לא רבה מידי.
    סורי…
    כאב הלב על חיים שאזלו מהאב הכלכך יגע של תאיר. עצוב 😦

    אהבתי

    • הביטוי עם הדייקנות/זהירות הכירורגית הוא מן הסתם אידיומטי – ואתה יודע איך זה עם אידיומים: משמעותם לא בהכרח מתקבלת מסכום המשמעויות של מרכיביהם.

      ואכן.

      אהבתי

      • יש ניבים (ואני לא בתפקיד המתאגרף) שאני נוטה לפרק.
        בעיקר את אלה שמכאיבים את עצב השמע והזיכרון שלי.
        הכירורגיה יכולה להיות מרכיב אידיומי בביטוי למי שלא נצרב גופו תחת איזמל המנתחים.
        הנה לך עוד ביטוי אידיומי שבה לפני התפירה והוא גס מאוד מדמם ומכאיב.
        שוב, אני מצטער להרוס את החגיגה סביב הביטוי…

        אהבתי

        • לא נהרסה שום חגיגה – הרי מלכתחילה לא אלה המילים שמשכו את לבי בציטוט הנ"ל.
          אגב, מירה מגן, אם אני זוכרת נכון, היא אחות במקצועה. אני מניחה שגם היא יודעת שכירורגים לא תמיד זהירים ומדייקים.

          אהבתי

  3. לא ידעתי על אביה של תאיר, יהי זכרו ברוך!
    אני מאד אוהבת את מירה מגן.
    הייתי סקרנית לראות את בית הבובות או תאטרון הבובות שראית, חבל שלא צרפת תמונה.

    אהבתי

    • אה, אבל לא צילמתי… אפילו כיום, כשעליתי כיתה לסמרטפון אמיתי, והוא תמיד אתי, ואפילו לא תמיד כבוי – עוד לא עולה בדעתי לצלם כשאני רואה משהו מעניין. וגרוע מזה: עוד לא ביררתי איך 🙂

      אהבתי

  4. אני אוהבת את הציטוטים שאת מביאה…משהו במשפט "צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות" טלטל אותי. אולי כי גם אני עסוקה בהעלאת זכרונות …
    הגבתי בדיוק כמוך כששמעתי שאביה של תאיר ראדה ז"ל נפטר. כאילו החזיק מעמד עד שנחנך בית הכנסת על שמה ואז …שיחרר. יהי זכרו וזכרה ברוך.
    ולבסוף – אני אוהבת גם איך את מתבוננת בסביבתך כשאת הולכת ברגל – אפילו לסופר. זה משהו שבאמת ניתן לעשות רק כשהולכים ברגל….אבל לך יש עין של…..קצת עין של ילד, ששמה לב לכל, גם הדברים הכי טריוויאליים, אבל גם עין של בוגרת שמסוגלת לדמיין מה חתיכת זבל היתה פעם עבור מישהו…מקסים

    אהבתי

  5. חיבוקים של הבנה ולבבות.. ♥♥♥♥
    הקטע הזה המוות של שמואל ראדה מיד לאחר בית הכנסת על שם בתו..
    סליחה על ההקבלה השונה כל כך שמצאתי.. זה כמו פינלה של משהו.. דיוויד בואי והאלבום שלו….
    כנראה שיש אנשים שצריכים מטרה בשביל להמשיך לחיות.. לעומת כאלה שפשוט חיים.. מעניין מה עדיף , אי לי שמץ כיוון , אני כנראה מאלה שפשוט חיים וזהו ♥

    אהבתי

    • פשוט לחיות נשמע מצוין, אבל אני חושבת שהוא היה מאוד חולה, ומה שעוד החזיק אותו בחיים היה הרצון לראות בהשלמת בית הכנסת ההוא. ברגע שזה קרה, כוחות החיים עזבו אותו, כנראה. כל העניין נורא עצוב.
      ותודה על החיבוקים (:

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s