עוד משהו יפה מ-אחותו של הנגר של מירה מגן – הקטע שבו נאווה נזכרת בילד הקטן שהיה לה:
"רק למחרת בבוקר כשהייתי במרפסת האחורית הוא צץ פתאום ועלה ממצע התלתן בחצר, … כורע אל התלתן, ובזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל, מעתיק טיפות שקופות מהעלה אל חוד המחט ועוצר נמלים בדרכן מכאן לשם ומשקה אותן. … ואז הגיח חתול, חצה בריצה את החצר, וילדי צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות ונבלע בו" (עמודים 217 – 218).
צלל חזרה ונבלע בגנזך הזיכרונות. כמה יפה זה כתוב, וכמה ברורה התמונה וחדה, ולא מקושטת מדי, לטעמי.
בלי קשר, בדרך לסופר היום ראיתי על המדרכה, בין ערימות הפסולת המחכות לפינוי, קופסת קרטון גדולה שמישהו קרע בה חלון ותלה עליו וילון מנייר דק, ורוד. גם כשהתרחקתי משם עוד תהיתי אם זה היה בית-בובות ישן או אולי תיאטרון-בובות שאבד עליו כלח, וכמעט שיכולתי לשמוע את צחוקי הילדים שהדהדו סביבו אי-אז, לפני שסיים את חייו ונמצא ראוי לפינוי ולמיחזור.
ועוד בלי קשר, המסך של YNET מלא בדיווחים על הלוויתו של שמואל ראדה, אביה של תאיר שנרצחה לפני תשע שנים. הוא החזיק מעמד עד שנחנך אתמול – לאחר מאמצים רבים – בית כנסת על שם בתו, ואז עזבו אותו כוחות החיים בבת אחת, וגם הוא נמוג.
יצא פוסט עצוב, לא ממש התכוונתי.
יפה מאוד הציטוט, ואני גם אוהבת את 'בזהירות של כירורג משחיל מחטי אורן באגלי טל'.
עצוב מאוד מותו של האיש שלגמרי קשור לטרגדיה שפקדה את משפחתו. לא סופרים בדרך כלל את הקורבנות העקיפים הללו, אבל זה בדיוק מה שהם, גם אם סיבת המוות הרשמית היא מחלה.
אהבתיאהבתי
מן הסתם. והאופן הזה שבו כוחות החיים שלו עזבו אותו מיד, לחלוטין, אחרי שהשיג את המטרה הנכספת. נורא עצוב.
אהבתיאהבתי
עניין של הגדרה:
כוחות החיים עזבו אותו מיד לאחר השגת המטרה הנכספת – או האופן שבו הצליח לשרוד עד להשגת המטרה הנכספת?
אני נוטה יותר להאמין – כמו ויקטור פראנקל ב"האדם מחפש משמעות" – שהוא כבר היה מת מזמן, אלמלא נאבק להגיע לרגע הזה, של קריאת בית הכנסת על שמה של תאיר. רק אח"כ הוא היה מסוגל להרפות.
אהבתיאהבתי
אני נוטה להסכים אתך, והאמת היא שאני לא רואה הבדל גדול בין שני ההסברים. כמובן, לא הכרתי את האיש האמור ולא יכולה לנתח את מצבו – אבל ראיתי את זה קורה אצל אחרים.
אהבתיאהבתי
הניסיון שלי כמטופל כירורגי, ויש שיאמרו שהוא לא רב מידי, שזהירות של כירורג היא לא רבה מידי.
סורי…
כאב הלב על חיים שאזלו מהאב הכלכך יגע של תאיר. עצוב 😦
אהבתיאהבתי
הביטוי עם הדייקנות/זהירות הכירורגית הוא מן הסתם אידיומטי – ואתה יודע איך זה עם אידיומים: משמעותם לא בהכרח מתקבלת מסכום המשמעויות של מרכיביהם.
ואכן.
אהבתיאהבתי
יש ניבים (ואני לא בתפקיד המתאגרף) שאני נוטה לפרק.
בעיקר את אלה שמכאיבים את עצב השמע והזיכרון שלי.
הכירורגיה יכולה להיות מרכיב אידיומי בביטוי למי שלא נצרב גופו תחת איזמל המנתחים.
הנה לך עוד ביטוי אידיומי שבה לפני התפירה והוא גס מאוד מדמם ומכאיב.
שוב, אני מצטער להרוס את החגיגה סביב הביטוי…
אהבתיאהבתי
לא נהרסה שום חגיגה – הרי מלכתחילה לא אלה המילים שמשכו את לבי בציטוט הנ"ל.
אגב, מירה מגן, אם אני זוכרת נכון, היא אחות במקצועה. אני מניחה שגם היא יודעת שכירורגים לא תמיד זהירים ומדייקים.
אהבתיאהבתי
לא ידעתי על אביה של תאיר, יהי זכרו ברוך!
אני מאד אוהבת את מירה מגן.
הייתי סקרנית לראות את בית הבובות או תאטרון הבובות שראית, חבל שלא צרפת תמונה.
אהבתיאהבתי
אה, אבל לא צילמתי… אפילו כיום, כשעליתי כיתה לסמרטפון אמיתי, והוא תמיד אתי, ואפילו לא תמיד כבוי – עוד לא עולה בדעתי לצלם כשאני רואה משהו מעניין. וגרוע מזה: עוד לא ביררתי איך 🙂
אהבתיאהבתי
הציטוט מקסים, תודה 🙂 מעלה זיכרונות ילדות. גם קופסת הקרטון 🙂
מאד עצוב לקרוא על אביה של תאיר. לא ידעתי.
אהבתיאהבתי
הרעיונות האלה של ילדים, לדוג טיפות מים ולהשקות בהן נמלים צמאות 🙂
תודה.
אהבתיLiked by 1 person
אני אוהבת את הציטוטים שאת מביאה…משהו במשפט "צלל חזרה אל גנזך הזיכרונות" טלטל אותי. אולי כי גם אני עסוקה בהעלאת זכרונות …
הגבתי בדיוק כמוך כששמעתי שאביה של תאיר ראדה ז"ל נפטר. כאילו החזיק מעמד עד שנחנך בית הכנסת על שמה ואז …שיחרר. יהי זכרו וזכרה ברוך.
ולבסוף – אני אוהבת גם איך את מתבוננת בסביבתך כשאת הולכת ברגל – אפילו לסופר. זה משהו שבאמת ניתן לעשות רק כשהולכים ברגל….אבל לך יש עין של…..קצת עין של ילד, ששמה לב לכל, גם הדברים הכי טריוויאליים, אבל גם עין של בוגרת שמסוגלת לדמיין מה חתיכת זבל היתה פעם עבור מישהו…מקסים
אהבתיאהבתי
תודה רבה 🙂
אהבתיאהבתי
חיבוקים של הבנה ולבבות.. ♥♥♥♥
הקטע הזה המוות של שמואל ראדה מיד לאחר בית הכנסת על שם בתו..
סליחה על ההקבלה השונה כל כך שמצאתי.. זה כמו פינלה של משהו.. דיוויד בואי והאלבום שלו….
כנראה שיש אנשים שצריכים מטרה בשביל להמשיך לחיות.. לעומת כאלה שפשוט חיים.. מעניין מה עדיף , אי לי שמץ כיוון , אני כנראה מאלה שפשוט חיים וזהו ♥
אהבתיאהבתי
פשוט לחיות נשמע מצוין, אבל אני חושבת שהוא היה מאוד חולה, ומה שעוד החזיק אותו בחיים היה הרצון לראות בהשלמת בית הכנסת ההוא. ברגע שזה קרה, כוחות החיים עזבו אותו, כנראה. כל העניין נורא עצוב.
ותודה על החיבוקים (:
אהבתיאהבתי
עצוב. נוגה. מתאים לי למזג האוויר של היום…
אהבתיאהבתי
היום לא נוגה. יש שלג!!
אהבתיאהבתי