חכמת המגירה

שוב זה קרה לי:  אתמול,  אחרי שספרתי עד עשר לפחות,  כתבתי תגובה ארוכה ומלומדת על משהו שהרגיז אותי.  כרגיל במקרים כאלה,  כתבתי את זה קודם במחברת שלי.  עניתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,  ציינתי את כל מה שסולף,  הראיתי מה לא מדויק ומה הוצא מהקשרו,  הסברתי,  הדגמתי ונימקתי.  אחר כך עברתי על זה שוב ומחקתי כל מה שעלול להתפרש כטיעון ארסי או תוקפני.  אחר כך ראיתי שזה ארוך כאורך הגלות,  אז מחקתי כל מה שנראה לי פחות עקרוני,  דילגתי על טיעונים שאפשר לוותר עליהם,  וחיברתי כמה עניינים קטנים לפסקה אחת.  ואז סידרתי שוב את כל הפסקאות בסדר הגיוני. אבל גם אחרי כל זה,  זה עדיין נראָה לי ארוך מדי.

מן הוֹן להוֹן  שמתי לב שתוך כדי כתיבה ועריכה אני הולכת ונרגעת.  עד כדי כך שהתחלתי להגיד לעצמי:  בשביל מה בעצם להעביר את התגובה מהמחברת לאן שצריך?  בין כך ובין כך לא בטוח שהיא תתפרשׁ כפי שהתכוונתי,  ויש סיכוי טוב שהיא רק תעורר ויכוחים חדשים. עדיף שתישאר כבר במחברת,  היא לא חייבת להגיע לתעודתה.  אני את כעסי הוצאתי,  עכשיו אני רגועה.  זה צריך להספיק.

אז הכנסתי את המחברת למגירה וסגרתי אותה.  המגירה אולי מתפוצצת מכעס,  אבל אני לא.  צדקו מי שאמרו שהנייר סבלני.  ומה עוד צריך הבן אדם?  כשיש איזה אפיק נוח לניתוב כעסים,  איזה כליא-ברק מאולתר שיוליך את המטען החשמלי לאדמה,  הכול נראה טוב יותר. ובמיוחד שָקֵט יותר,  שגם זה טוב בפני עצמו.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “חכמת המגירה

  1. ללא ספק עצם הכתיבה והמעבר שוב ושוב על דברייך, תיקון ועריכה וצמצום ודיוק…כבר עושה את העבודה מהבחינה הפנימית. גם נרגעת, כפי שכתבת, גם הבהרת לעצמך ודייקת את עצמך….השאלה מה בעצם המטרה. הרי יש כאן דו שיח. אם אנחנו כותבים רק למגירה הרי שאנחנו במעגל סגור. נכון – ההוצאה של התגובה לאור עלולה להתפרש לא נכון, עלולה להניב תגובות לא פשוטות ואף פוגעניות כלפייך…ובכל זאת, יש סיבה שאת בבלוגיה. יש סיבה שאת לא רק מסתובבת עם המחשבות שלך לעצמך. עד כמה באמת מבהיל ולא נעים זה כאשר את מקבלת תגובה פוגענית, תוקפנית, מתלהמת, או יותר גרוע – שמפספסת לגמרי את מה שהתכוונת? בחוויה שלי זה די נורא, ברגע הראשון. כשאני מקבלת תגובה כזאת אני רגישה כמו בוקס בבטן, כאילו יצא האוויר מהריאות. אבל אז אני נושמת קצת, מטפלת בגוף, ומחליטה אם וכיצד להגיב למגיב…או להשאיר את זה ככה.

    Liked by 1 person

    • בגדול אני מסכימה אתך בכל הסעיפים, כולל עם מה שכתבת בסוף, על ההחלטה אם וכיצד ואם בכלל. מה שתגובות כמו אלה שהזכרת מעוררות בי זה בעיקר כעס, והכעס הוא יועץ רע, כידוע. מכל מקום, אני מתרשמת שמה שגורם לאי הבנות ולפרשנויות מוטעות איננו מחסור באינטליגנציה, אלא חוסר הקשבה (שהוא, אגב, בעיה כללית במקומותינו, ואולי לא רק במקומותינו). וכשאני מעריכה שהדו-שיח מתנהל ללא הקשבה (ואני מודה שהסטנדרטים שלי בעניין הקשבה הם די מחמירים), אני משתדלת לפרוש ממנו מבעוד מועד, כי לתפיסתי אין טעם להמשיך. ואז אפשר להמשיך ולהתרגז למגירה… עד שהכעס מתפוגג. הוא תמיד מתפוגג בסופו של דבר.

      Liked by 1 person

  2. התהליך שתיארת מדויק: כולל הכעס, הצורך להגיב על ראשון ראשון ואחרון אחרון. אלא שאני גם חוזרת ומזכירה לעצמי שאין לאף אחד מונופול על האמת, ושעצם הטענה מופרכת לחלוטין. זה כבר מרגיע אותי, שהרי גם לי אין.
    אגב, השבוע במסגרת ההתחייבות שלי להמשיך לערוך את כתב העת עד סוף השנה שלחתי מכתב מצער של דחיית מאמר לכותבת אחת, ובניגוד לעצת המפיק המנוסה שלי הוספתי את הנימוקים המפורטים לדחייה. והיא הגיבה כמו שתיארת. היא נפגעה מאוד מן הסתם (אין דבר פוגע יותר מדחיית מאמר פרי עטך) וכתבה תגובה מושקעת לעילא ולעילא שבה חשבה שהיא דוחה את טענות המכתב אחת לאחת. וביקשה לשלוח את המאמר לקריין אחר כי לדעתה הקריין הזה לא הבין את השיטה שבה נקטה. ועם כל הצער שבדבר נאלצתי לפגוע בה שנית: המאמר נשלח ל 3 קריינים, הבהרתי, מכמה דיסציפלינות, וכולם דחו את המאמר על הסף וסתמתי בכך, יודעת שאני נועצת את המסמר האחרון בארון הקבורה של המאמר. צר לי אך ההחלטה סופית. אין לי ספק שהיא תנסה לשלוח את המאמר לכתב עת אחר. אין לי ספק שתידחה שנית, ושוב תנמק זאת באשר תנמק. ואולי תצליח, אינני יודעת. כל אחד ואחת והאמת שלה או שלו. ואני כמובן צודקת 🙂

    Liked by 1 person

  3. אני בהחלט מכבד את התהליך ואפילו משבח את האיפוק שגילית לא להבעיר את השיח. אבל נראה לי שהמטרה פוספסה כי רצית להגיב על משהו שלדעתך לא היה נכון ובסוף לא עשית זאת,יצא שאולי נרגע כעסך אבל התגובה חסרה שם בפוסט כדי לאזן ואולי להציג אמת אחרת

    Liked by 1 person

    • עקרונית אתה צודק בעניין האיזון שעלול להיות חסר. ספציפית למקרה הזה, התגובה-שלא-נכתבה הייתה בעקבות דברים אחרים שכן כתבתי, כך שמי שרוצה שם לבדוק ולהשוות ולראות מה עמדתי, יכול לחפש ולמצוא.

      אהבתי

  4. אהבתי את התהליך וגם את התוצאה.
    בהרבה מאד מקרים ממש אין צורך אמיתי שנגיד את מה שאנחנו חושבים ומסתבר שהחיים ממשיכים גם אם לא הבענו את דעתנו המנומקת.
    כשאני נתקלת בצורך נוקב לכתוב משהו חריף ומוקב, אני כותבת ומניחה בצד ליום יומיים שלושה. אחר כך אני חוזרת ולרוב מגלה שכבר אין לי צורך לפרסם את מה שכתבתי, שזה לא ממש ישנה משהו ואני מוותרת.

    אהבתי

  5. קורה לי לפעמים שאני מאד כועסת וכבר חושבת ומתכננת מה אגיד לאדם שהכעיס אותי כל כך. אני כל כך כועסת עד כדי כך שזה מפריע לי לישון כי אני כל הזמן חושבת איך להגיד ומה להגיד. יוצא שאני לא פוגשת את האדם כמה ימים, וכשאני פוגשת אותו אני פשוט מרגישה פחות כעוסה. אני מבררת אתו בעדינות מה שהפריע לי, ואני מבינה שבעצם זה לא כל כך נורא. אחר כך אני אפילו לא מבינה למה כעסתי כל כך…

    אהבתי

  6. מהכרותי עם התגובות שלך, מי שהפסיד היה זה שלא קיבל את התגובה. את מנסחת את עצמך מאוד יפה וברור והתגובות שלך, גם כשאת לא מסכימה ואפילו מתרגזת, מלמדות ומעשירות.

    אהבתי

  7. כן!!! כל כך הרבה פעמים השתמשתי בכתיבה כדי להוציא את מה שיש לי בלב, לעכל דברים ולהתמודד עם רגשות ולהגיע לנקודה שבה אני יכולה לעזוב את זה.

    לפעמים אני עושה את זה אפילו עם תגובות קצרות בשיחות אונליין – מישהו מעצבן אותי, אני כותבת (כלומר מקלידה) את מה שאני רוצה להגיד להם, ואז לוחצת על כפתור ביטול במקום שליחה… זה עובד מצויין 🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s