חכמת המגירה

שוב זה קרה לי:  אתמול,  אחרי שספרתי עד עשר לפחות,  כתבתי תגובה ארוכה ומלומדת על משהו שהרגיז אותי.  כרגיל במקרים כאלה,  כתבתי את זה קודם במחברת שלי.  עניתי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,  ציינתי את כל מה שסולף,  הראיתי מה לא מדויק ומה הוצא מהקשרו,  הסברתי,  הדגמתי ונימקתי.  אחר כך עברתי על זה שוב ומחקתי כל מה שעלול להתפרש כטיעון ארסי או תוקפני.  אחר כך ראיתי שזה ארוך כאורך הגלות,  אז מחקתי כל מה שנראה לי פחות עקרוני,  דילגתי על טיעונים שאפשר לוותר עליהם,  וחיברתי כמה עניינים קטנים לפסקה אחת.  ואז סידרתי שוב את כל הפסקאות בסדר הגיוני. אבל גם אחרי כל זה,  זה עדיין נראָה לי ארוך מדי.

מן הוֹן להוֹן  שמתי לב שתוך כדי כתיבה ועריכה אני הולכת ונרגעת.  עד כדי כך שהתחלתי להגיד לעצמי:  בשביל מה בעצם להעביר את התגובה מהמחברת לאן שצריך?  בין כך ובין כך לא בטוח שהיא תתפרשׁ כפי שהתכוונתי,  ויש סיכוי טוב שהיא רק תעורר ויכוחים חדשים. עדיף שתישאר כבר במחברת,  היא לא חייבת להגיע לתעודתה.  אני את כעסי הוצאתי,  עכשיו אני רגועה.  זה צריך להספיק.

אז הכנסתי את המחברת למגירה וסגרתי אותה.  המגירה אולי מתפוצצת מכעס,  אבל אני לא.  צדקו מי שאמרו שהנייר סבלני.  ומה עוד צריך הבן אדם?  כשיש איזה אפיק נוח לניתוב כעסים,  איזה כליא-ברק מאולתר שיוליך את המטען החשמלי לאדמה,  הכול נראה טוב יותר. ובמיוחד שָקֵט יותר,  שגם זה טוב בפני עצמו.