זרה ורואה

ועכשיו  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  אני עוד ברבעון הראשון,  ובינתיים מי שגונבת שם את ההצגה היא יוהנה,  המטפלת הרומנייה.  העברית שמירה מגן שתלה בפיה היא מלאכת מחשבת בפני עצמה,  וההיגיון המוצק של תובנותיה מעורר לא פעם הערכה מחויכת.

למשל,  יוהנה על הישראלים:
"כמה שהמצב יותר קשה,  ככה לאנשים יותר טוב.  אין גשם,  אין מים,  כל הזמן פצצות וטרוריסטים ואוטוטו מלחמה,  והאנשים?  בקניון.  כולם בקניון" (עמוד 30).

זה מזכיר לי את הדיווחים האלה על מדד האושר.  מסתבר שהישראלים מדווחים על עצמם תכופות שהם מאושרים,  למרות הבלגן מסביב.  אולי משום תמימותם המופלגת שאינה מאפשרת להם לראות עד כמה הכול גרוע.  ואולי דווקא להפך  –  מפני שניסיון חייהם לימד אותם שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך או כך,  זה לא מונע מהם  –  כלומר,  מאִתָּנו  –  להתלונן רוב הזמן על כל מה שזז.
יכול להיות שהיכולת להתלונן היא אושר קטן בפני עצמו.

 

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “זרה ורואה

  1. אולי אנחנו מאושרים בהשוואה למדינות אחרות, כי אנחנו חיים את הרגע, עם דגש על חיים.
    בדיוק כמו בספורט אתגרי.
    עדיין לא קניתי את הספר של מירה מגן, אוף…

    אהבתי

  2. האושר זה משהו חמקמק כנראה שתלוי בהמון דברים שאנחנו לא חושבים שהם בעצם החשובים. אובייקטיבית אין לנו הרבה דברים שאמורים לגרום לנו להיות מאושרים פה בארץ. ואין לי חשק אפילו למנות אותם…:)

    אהבתי

  3. נראה לי שעלית על משהו כאן. זוכרת את הבדיחה בשנות התשעים שראיינו עולה מחבר העמים ושאלו אותו איך החיים ברוסיה? הוא ענה "אה…בסדר.. אי אפשר להתלונן" ומה מצב הפרנסה, האוכל, הבטחון האישי וכו וכו כל השאלות הניבו אותה התשובה. "נו ואיך כאן בישראל" שאלו בסוף. העולה חייך חיוך רחב ואמר בהתלהבות "כאן מצוין! כאן אפשר להתלונן :)"

    אהבתי

  4. טיהי. אהבתי את הסיום, וזה הזכיר לי בדיחה שאני רואה שלא רק אני נזכרתי בה… ("כאן אפשר להתלונן" – בתגובה שמעלי)

    אבל ברצינות – כן, אני חושבת שהידיעה שיכול להיות הרבה יותר גרוע בהחלט משחקת תפקיד. צפיתי לא מזמן ב"מלחמה ושלום" ב-בי.בי.סי. ובסצינת הסיום זה בדיוק מה שראיתי: אנשים שחוו סבל וראו את המוות מקרוב, שאיבדו אנשים קרובים להם במלחמה, חלקם נאלצו לעזוב את הבית ולברוח על נפשם – עכשיו הם נהנים מהדברים הבסיסיים ביותר, מעריכים את היכולת לשבת סביב שולחן ולאכול יחד.

    ובשביל העם שלנו, שעבר כל כך הרבה נסיונות השמדה, כולל הנאצים – יש משהו מאד משמעותי בזה שאנחנו פשוט חיים, וממשיכים לחיות וממשיכים לעשות דברים נורמליים כמו ללכת לקניון.

    אהבתי

  5. פעם היה לנו הרבה פחות – והיינו מרוצים יותר. מה שעזר לתחושה הזו, היתה העובדה שלרוב האנשים בסביבה – גם לא היה. אז אם זה הסטנדרט – אז אין בעיה. מה שהשתנה הוא הקיטוב בחברה הישראלית. היום יש כאלו שיש להם הרבה מאד – בצד אלו שאין להם. לאלו שאין להם – כבר יש במי לקנא. וגם הם רוצים. חלקם רוצים שלא בצדק, מתוך תחושה ש"מגיע להם". אבל הם לא נוקטים בשום פעולה יזומה מצידם כדי להטיב את מצבם במו ידיהם.
    בנוסף לקיטוב השתנתה האידאולוגיה. "טובת הכלל" נדחקה הצידה לטובת "טובת הפרט". וכאשר המנהיגים עושים בעיקר לטובת ביתם, כשטובת הציבור לא ממש מעניינת אותם – זה מחלחל מטה. הקיטוב וחוסר השיוויון הולכים וגדלים. יש שכבה צרה של אנשים שנהנים מהטבות מפליגות, ושמוותרים להם על כל מיני חובות. כך יוצא, שחברות כמו "טבע" ו"כיל" מקבלות מענקים גדולים – ומשלמות מעט מאד מס. העניים בלאו הכי כמעט לא משלמים מיסים, רובם לא מגיעים למדרגת המס שבה מתחילים לשלם מס הכנסה. יש רק שכבה אחת שנושאת ברוב הנטל הכלכלי במדינה – ולשכבה הזו השלטון מתאכזר עוד ועוד. במחירי הדיור, במחירי הדלק, במחירי המכוניות, ביוקר המחייה. הכל מס. ועוד מס. מחירי הקרקע, הבלו על הדלק, מס הקניה על המכוניות – ועל הכל עוד מע"מ. וזה לאחר ששילמת כבר מס הכנסה, ביטוח לאומי (שלא יאפשר קיום שלך לעת זיקנה גם אם שילמת כל החיים), מס בריאות (שהכסף שלו מנותב למקומות אחרים, רק לא לבריאות. לכן, מספר המיטות לנפש רק יורד, הרפואה הציבורית גוססת, ובשביל סיעוד אתה צריך ביטוחים פרטיים). והשכבה הזו, מעמד הביניים, נושאת את כל העול הזה בדממה. היתה קצת מחאה, אבל היא נמוגה. מחירי הדירות עולים? הם רק יקחו משכנתא גדולה יותר, ישעבדו את עצמם למשך יותר שנים לבנק. מחיר הדלק די דומה כשמחיר חבית נפט 150$ או רק 30$ (כיום!) – אין בעיה, כבר התרגלנו למחיר גבוה. ביבי רוצה משכן חדש ומטוס פרטי במאות מיליוני שקלים? – למה לא?
    חלקנו חי בבועות של נוחות. אין לנו סיבה אמיתית להתלונן. אבל אם מסתכלים טיפה החוצה – אל מחוץ לבועה – מוצאים המון סיבות להתלונן. חוזקה של הבועה תלוי גם בחוזק הסביבה העוטפת את הבועה. מלחמת אזרחים, חלילה, תרסק את הבועות האלה לרסיסים. זה האינטרס הכללי – שיהיה טוב לכולם. ומדינת ישראל הנוכחית שמה זין על רוב אזרחיה. מאד מדאיג, לטעמי.

    אהבתי

    • כתבת כאן הרבה דברים נכונים, ואף על פי כן, במדד האושר מדווחים ישראלים רבים דווקא על אושרם. אולי משום שהקריטריונים להערכת האושר אינם אוניברסליים.
      ואשר למחאה – אני לא מאמינה שהיא נמוגה. לדעתי היא השאירה עקבות ברורים שעוד ישפיעו על חיינו. צריך סבלנות.

      אהבתי

  6. מדינת ישראל היא אנומליה בכל כך הרבה מובנים, וזה אחד מהם. בעיקר אני מסבירה את האנומליה הזו בכך שהישראלים רואים חשיבות גדולה במיוחד במשפחה, ובניגוד לכל הארצות המפותחות שבהן הילודה ירדה מתחת לשני אחוז, כאן היא 3 נקודה משהו ילדים למשפחה, גם בלי החרדים והערבים. והמשפחה היא בעיני המקור הראשון והחשוב ביותר לאושר, וכנראה שלא רק בעיני.

    אהבתי

  7. פינגבק: בהמשך לקודם, ועוד | עוד בלוגיעדה

  8. בקרוב בספריה הרצאה על הספר, התחלתי לקרוא ולא יכולתי לסבול את האסון שחה, לא יכולתי להמשיך, הפעם אשמע ההרצאה בלי לקרוא. את עינים כחולות מידי אהבתי מאד

    אהבתי

  9. פינגבק: עדיין זרה ורואה | עוד בלוגיעדה

  10. אני שונאת את עצמי כשאני מתלוננת. לפעמים זה נפלט לי. ואז אני כל כך מצטערת. והקניון…זה שבחוץ, עם ההרים סביבו – הוא המחמם את לבי בימים אלו.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s