(של מאת הימים המרוצים)
- מירה מגן (אלא מה?): עיניים כחולות מדי, עמוד 155: "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף, יהיה בסדר, כדור הארץ מעביר דף."
- רקפות (אלא מה?): בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות. בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר, הן עוד שם. וגם בעבודה – מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות, והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
- בעיפרון (אלא מה?):
עד סוף היום בטח יהיו עוד שני דברים…
אהבתיאהבתי
הגיליון נסגר בשבע בערב. ממצאים נוספים, אם יהיו, יועברו לדיווח של יום המחרת (:
אהבתיאהבתי
אני מסיקה שקראת עינים כחולות מדי בנסיעה בכביש אחת, והנה נקודה נוספת לשמוח עליה: את יכולה לקרוא בנסיעה! אני לא. כולי קנאה 🙂
אהבתיאהבתי
לא לא, תנוח דעתך: לא בנסיעה (:
אהבתיאהבתי
רקפות תמיד מנצחות 🙂
אהבתיאהבתי
זהו 🙂
אהבתיאהבתי
וואו באמת התחלת לתעד דברים טובים ומשמחים. כיף לך וכיף לנו. רשמתי לי את מירה מגן (סיימתי את "החברה הגאונה" שבסוף אהבתי מאד מאד מאד ועכשיו אני קוראת את "בשביל הנפש" מאת חנוך דאום ואריאל הרטמן. אולי אכתוב על זה פוסט בהמשך. לא רומן, תיעוד של טיפולים פסיכולוגיים: מרתק!
ותודה שוב על הרקפות 🙏💆
אהבתיאהבתי
על לא דבר, בשמחה (:
אהבתיאהבתי
מקסים!
הלוואי שאני כבר אחזור לקרוא.
קשה לי.
מחכה לדברים הנפלאים של היום.
אורלי
אהבתיאהבתי
תודה (:
אהבתיאהבתי
אהבתי את ההדדיות בינך לבין הרקפות.
טוב, אחרי היכרות רבת שנים, זה מתבקש 🙂
בתור התחלה, 3 זה לגמרי לא רע.
אהבתיאהבתי
בהחלט, אני מאמינה שלפעמים אסתפק אפילו בפחות (:
אהבתיאהבתי
נפנוף השלום של הרקפות מקסים.
אהבתיאהבתי
יופי של התחלה!
אהבתיאהבתי