היום הרביעי

(מתוך מאת הימים)

1.  ספיח מהיום השלישי,  נזכרתי פתאום:  התלמידים מטעינים את הסמרטפונים שלהם בשקעי החשמל שליד עמדת המחשב שלי בכיתה.  הסמרטפונים הנטענים לצדי (בדרך כלל שניים או יותר) מזכירים לי עדרים שמצטופפים ליד השוקת.  שותים חשמל.  מעוררים חיוך.

2.  ב- עיניים כחולות מדי של מירה מגן יש כל כך הרבה דברים יפים,  שקשה ממש לבחור על איזה מהם לספר.  אם לא ארשום לעצמי,  אשכח.  מצד שני הרי אי אפשר לשבת ולהעתיק את כל הספר.  אז הנה מקבץ קטן (מעמודים 179 – 180):  "…והיא קיוותה שכל האושר הזה הוא לא הריונו של הצער הבא,  כאילו ברחמה של כל שמחה צנופים העוברים של העצב הבא"   –  שזה לא משפט מאוד משמח,  אבל מיד אחריו כתוב ש"אדים מלוחים עלו מהים ומילאו את האוויר והשמש החלה לשקוע והגיפה עצמה במסכים ורודים כהים ומנקודת הזמן והמקום ההם קל היה להאמין שהטוב הזה יהיה רצוף וקבוע",  שזה קצת תיקון לקודם.  שעת חסד. ואז מחשבה שהיא קצת זרה לי ובכל זאת אני מבינה אותה: "השקט היה אלים ובלתי נסבל יותר מכל דיבור."  איך זה קשור לימים המרוצים? לא קשור.  שוב נִסְחַפְתְּ,  עדה ק.

3.  התברר לי היום שאני לא מצליחה להתמיד בכעס הרבה זמן.  זה פוגם בתמונת האופי העקבי שבניתי לעצמי (כלומר,  מה שבניתי זה התמונה,  לא האופי),  אבל אולי זו פגימה משמחת.