וביום השביעי

(מתוך מאת הימים,  פרטים בקטגוריה שבתחתית הפוסט)

1.  שבוע ראשון עבר!  עוד כשלושה עשר נותרו.

2. בשולי הכביש לירושלים מתחילים לראות את החוטמיות הזיפניות.  גבוהות וזקופות וורודות,  ומאד יפות,  למרות שמָן האיום. וכליל החורש בוער בוורוד מרשים על רקע כל הירוק.  כמה חבל שבעוד כחודשיים הכול כבר יהיה יבש וצהוב.

3.  עכשיו זה בערך עשר שנים שאני נוסעת למרחקים כדי להגיע לעבודה.  לפני זה תמיד עבדתי קל"ב.  חשבתי על זה פתאום,  שמאז שאני נוסעת ככה הרבה,  אני יודעת לזהות פרחים וציפורים בשמותיהם (טוב,  לא את כולם).  קודם לא ידעתי כלום.  אבל עכשיו:  חוטמיות זיפניות,  כליל החורש,  שיטה מכחילה, חמציצים,  חרדלים.  אפילו את סדר הפריחה למדתי להכיר. כל שנה אותו הדבר. והיום ראיתי להקת חסידות.  בניגוד לעגורים שטסים בראש חץ ותמיד נדמה שהם יודעים בדיוק לאן,  החסידות מתערבלות באוויר ונראות אבודות-למחצה,  כאילו הן נסחפות בזרם.  ולמרות הכול הן תמיד מגיעות לאן שצריך.

4.  החלטתי,  להוותי,  שמי שאשם בשיעול שלי בתקופה הזאת של השנה זה השיטה המכחילה.  לא ברור לי למה התנפלתי דווקא עליה,  אבל ככה יצא.  קראתי עליה הרבה,  מתברר שהיא אכן גורמת אלרגיות,  היא נמצאת בכל מקום,  ואני תמיד משתעלת כשהיא פורחת.  הממ.  מה שטוב זה שהפריחה שלה תיגמר בסוף אפריל.  מה שעצוב זה שתמיד מרגישים יותר טוב כשאפשר להאשים מישהו.

14 מחשבות על “וביום השביעי

  1. הזכרת לי את האנשים שנושמים לרווחה כשמאבחנים את המחלה שלהם, אפילו אם מדובר במחלה קשה. הכי קשה זה חוסר הידיעה, או ברוח מה שאמרת כשאין את מי להאשים.
    אגב חסידות: אני זוכרת את ספר הילדים 'דן ויאן והחסידות' שקראתי לפחות 10 פעמים, ואהבתי מאוד. ושם יש חסידות שלא מגיעות ליעדן, אבל בדרך ממלאות ייעוד אחר.

    אהבתי

    • חיפוש אשמים הוא יותר מן הרצון לדעת. אני חושבת שהוא מאפיין מאוד חשיבה אנושית: זה כאילו שאם יימצא האשם, הסדר יושב אל כנו. למרות שהוא לא. לא ממש.

      אהבתי

  2. עבדתי במשך עשר שנים בחדרה והייתי נוסעת כל יום לעבודה וחזרה באוטובוס. הרגשתי שזה טיול בטבע, בונוס. בעיקר בתקופות הפריחה.

    אהבתי

  3. אני באמת מאד אוהבת את תיאורי הצמחיה והפריחה בדרכים, ומצפה לכך בכל עונה. והנה הצלחת שוב למצוא משהו משמח בעובדה שאת נוסעת כה רחוק לעבודה.
    זה עצוב באמת שיש צורך להאשים מישהו או משהו – אבל אפשר כמובן להסתכל על זה דרך העינים של סאטיה ולומר – השיטה המכחילה עושה את מה שהיא עושה, והתגובה שלי לכך היא שיעול. אין לה באמת קשר אלייך. לך יש תגובה אליה. ולא יקרה כלום אם תקחי זילרג'י או משהו דומה במשך כמה ימים באביב עד שהשפעתה של השיטה המכחילה תפוג, זה יקל עלייך ולשיטה זה לא ישנה כהוא זה 😉
    אבל הכי הצחיקה אותי "טבלת הייאוש" בסעיף הראשון. 🙅 (זה חיבוק, אם זה לא ברור)

    אהבתי

  4. סממני האלרגיה נוראיים.. אוף שונאת אביב בדיוק בגלל זה.
    כיף להכיר שמות פרחים וציפורים אנחנו בודקים במגדיר שהוא אפליקציה בסמרטפון…
    שמחה לקרוא אותך!!

    אהבתי

  5. ניסינו מספר פעמים לזרוע את החוטמיות הזיפניות ופרט לפעם אחת שרשמנו לעצמנו הצלחה, לא ממש עולה בידינו ליהנות מהן בחצר הבית.
    השנה פרח לו גם תורמוס בודד, בניסיון לעודד אותנו להתמיד ולזרוע בכל פעם מחדש.
    נסיעות ארוכות חביבות עלי, מבחינתי זה סוג של מדיטציה. בעבר נסעתי תקופה מאד קצרה לת"א והקו היה מאסף כך שהנסיעה נמשכה כשעה, לי זה מאד התאים. אני יודעת שהרבה מאד אנשים חושבים על הזמן האבוד, מבחינתי זה זמן איכות עם עצמיץ

    אהבתי

    • אני מסכימה אתך שלא חייבים לראות בזה זמן אבוד. שלא לדבר על זה שאפשר גם לנצלו לשינה, וברי המזל אפילו מצליחים לקרוא.

      אהבתי

  6. אלרגיה זה מטריד למדי. אתמול חשבתי שיש לי אלרגיה. ואז עלה החום. הכל יחסי, לא? ומחר יום חדש.

    אהבתי

  7. 4. אהבתי שמצאת משהו טוב להגיד על האלרגיה 🙂

    3. מזה אני לומדת שאת סקרנית ומתעניינת בצמחיה, מספיק כדי לברר איך קוראים לפרח הזה או לעץ ההוא – אני הייתי מסוגלת לנסוע עשרות שנים לירושלים ולא להתקדם מעבר ל: יו, עץ יפה, ירוק כזה…

    אהבתי

סגור לתגובות.