וביום השמיני

1.  ארוך מדי לפרט איך ומה  –  אבל קיצורו של עניין הוא שיצא היום שחיכיתי באוטו עד שהאיש שלי יחזור מאיזה סידורים,  ולא יכולתי סתם לקום ולהסתלק,  כך שהייתי תקועה שם בצייתנות 40 דקות ארוכות ומשעממות.  בסוף,  בצר לי,  שלפתי נייר ועיפרון וחיפשתי משהו שאפשר לצייר/לרשום/לשרבט.  לא הייתה שם שום צמחייה ראויה לציון מעבר לחלון,  וגם לא אנשים שיושבים בשקט על ספסל או כלב שנרדם מתחתיו,  ואת העוברים ושבים הממהרים על המדרכה בין כך ובין כך אין זמן לצייר לפני שהם נעלמים.  בסוף ראיתי מרחוק איש אחד מתקן את אופניו ביסודיות ראויה לשבח.  הספקתי לרשום אותו בחיפזון באיזה חמש פוזות  –  כל פעם הוא החליף מקום, ופעם אחת גם הפך את האופניים.  זה העביר לי איכשהו את הזמן.  עוד אהיה מומחית לשרבוט אופניים:  תחליף יאה לרכיבה עליהם.

2.  כבר סיפרתי על הבלוגרית 'אמא של אורי' שהתחילה בתיעוד של מאה ימים מרוצים;  בין השאר היא מספרת שגם הילד שלה,  בן שמונה,  התחיל בתיעוד כזה בבלוג שלו (לא יודעת אם מותר לשים קישור או לא). והבלוג הזה של הילד חמוד להפליא,  ומוסר פרטים שמשמחים ילדים בגילו  –  ארוחה טעימה אצל סבתא,  חוג כייפי וכדומה.  יש משהו שובה לב בפשטות התמימה שבה הוא מדווח.

3.  נזכרתי היום בספר  מה עשתה קייטי שחיבבתי כל כך בימי ילדותי ונעוריי.  מסופר שם בין היתר על האח הקטן של קייטי שהתחיל לנהל יומן.  היומן שלו פתח במילים "גמרתי אומר לכתוב יומן" והסתיים לאחר שבוע במילים "גמרתי אומר לא לכתוב יותר שום יומן".  בכל פעם שאני נזכרת בזה אני מוכרחה לצחוק.  אני תוהה אם בעוד יומיים-שלושה לא אצהיר כאן בעצמי משהו מסוג "גמרתי אומר לא לדווח עוד על שום ימים מרוצים".  כי מה,  כמה אפשר.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “וביום השמיני

  1. נקודה 3. (אגודל כלפי מעלה). וזה למרות שאני מאוד אוהבת את הפוסטים היומיים שלך. וגם אם חשבתי שלא אגיב בכל פוסט, זה תמיד נחמד לי להגיב. גם הפעם 🙂

    אהבתי

    • אני שמחה שנחמד לך, והאח ההוא של קייטי היה באמת מצחיק.
      בקשר לתגובות וזה: אני מבינה שזה עלול להיות אינטנסיבי מדי בשביל הקוראים. לכן אני מקבלת כל אופן טיפול שהקוראים בוחרים בו – החל מהתעלמות וכלה בתגובות לכל פוסט. חופשי לגמרי.

      אהבתי

  2. יושבת בפריז עם אראלה ומקריאה לה את יומך המרוצה השמיני. מתגלגלות מצחוק. לו היינו כותבות על ימינו המרוצים היה פוסט זה מככב במקום הראשון.

    אהבתי

  3. ההמתנה שלך ברכב הזכירה לי את הימים שהורי עוד חיו בארץ, היה להם אוטו אחד (וגם זה היה של החברהבה הוא עבד, לא שלהם) וכל היממה שלהם היתה בנויה מהסעות הדדיות והמתנות הדדיות (ובאמצע הסעות של אחי, אני הוצאתי את עצמי מהעניין בשלב מוקדם וגם עזבתי את הבית בגיל יחסית צעיר) – את אמא שלי זה שיגע. תמיד היה איזה סידור ועוד סידור ועוד סידור בדרך ל…ואם כבר אז כבר…וסיבובים אינסופיים! אז כמובן שאצלכם זה לא עניין יום יומי, ובאמת גם את מצאת לך עיסוק נהדר – שרבוט תיקון האופניים – אמא שלי היתה מתקנת מבחנים בזמן ההמתנה….לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו.
    התענגתי לגלות שיש גם ילד שמתעד ככה את ימיו, את הדברים ששימחו אותו. מקווה שיתמיד באמת. בלי קשר, בכל הפעמים האחרונות שביליתי עם הנכדים, חכמוד טרח לפרט בפני את כל הדברים הכיפים שהוא עשה באותו היום. אולי זה הפך לטרנד כללי?
    לגבי סעיף 3 – עדה, הרגישי חופשיה לכתוב מתי שבא לך על מה שבא לך – מצידי 3 פוסטים ביום או בשנה. ברור שאני מעדיפה ביום….

    אהבתי

    • האמת היא שכן – בסופו של דבר זו החלטה של כל בלוגר, כמה לכתוב בבלוג שלו. כמובן שאם זה יותר מדי בשביל הקוראים, אפשר להבין שהם לא קוראים הכול, וזה בסדר גמור גם כך. ותודה, אני שמחה שאת קוראת.

      אהבתי

  4. מאה ימים זה באמת המון זמן, אבל הנה עברו חלפו להם שמונת הימים בהרף עין.
    כמובן שאין את אמורה לרצות אותנו אבל אם זה עושה לך טוב, לעשות לנו טוב, נוסף לך עוד דבר טוב לרשימה והופ היום התשיעי כבר מאחוריך. 🙂 .
    פתאום אני מבינה שאני משכנעת אותך להמשיך, אבל כמובן שזו בחירה שלך ומה שתחליטי, הוא מה שיהיה.
    היה נחמד לראות את הרישומים החפוזים.
    הוקסמתי מהילד.

    אהבתי

    • תודה. התעצלתי לסרוק את הרישומים. זו הבעיה של רישומים בבלוג – כתיבה במילים היא כל כך הרבה יותר מיידית ונגישה.
      והילד מקסים (:

      אהבתי

  5. את אף פעם לא משתעממת ולא זקוקה לאיש כדי להיותמתעניינת
    שמעת על הפרופ, סיפור אמיתי ששמעתי מפיו, מים המלח שנפל לבולען, ובצר לו החל לכתוב על גליל נייר טואלט, כי תמיד יש איתו עט ?
    אני לפעמים מוגלת לשרבט על מפיות

    אהבתי

    • זה מזכיר לי את הסיפור על הילדה הדנית ביבי (מאת קרין מיכאליס), שתמיד היה לה נייר לכתיבה, ובמיוחד לציור. הרי אף פעם אי אפשר לחזות מראש מתי נזדקק לנייר ועיפרון, כדאי להיות מוכנים לכל צרה אפשרית (:
      ותודה גם על תגובותייך לפוסטים הקודמים, קראתי את כולן.

      אהבתי

  6. והנה התחברת לאופניים. שומו שמיים. כמעט נדמה לי שאבי המשפחה החליט בכוונה להשאירך במכונית לאורך זמן….

    אהבתי

    • אני עוד לא בטוחה שזו ממש התחברות לאופניים, זה נראה יותר כמו התחברות לעיפרון. אבל שיהיה (:
      ותודה גם על התגובות לפוסטים הקודמים. אני לא נרגעת מזה, איך שאת חרוצה ויסודית כשנחה עלייך הרוח… מקווה שהתגברת על האלרגיה.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s