שלא מן המניין

בלי קשר לפוליאנה (נו,  לפעמים יש לי גם דברים אחרים להגיד) :

רק כמה מילים על הפרק היפהפה "איך נהייתי דתי" בספרו של יעקב זנדמן,  חמישים מילים לעצב (עוד על הספר  –  בתגית שבתחתית הפוסט).  הוא מתאר בו את הדמיון בין אבל לבין דת.  בשניהם יש מקדש,  יש מקום עלייה לרגל,  יש מי שהוגים בו יומם ולילה   –  ובשניהם חוזרים ומדברים אל מי שלתפיסת האתיאיסט אינו שומע.

"הנה מה שאמרתי לעמר [שאיננו] באחת השיחות שלי אתו  –
'הרי שנינו יודעים שאתה לא באמת יכול לשמוע אותי'
אמרתי,  והמשכתי לדבר."
(עמוד 111.  התוספת בסוגריים המרובעים  –  שלי).

הו,  איזה משפט.  וכמה היגיון במה שאין בו היגיון.
לדבר אל המת שאינו שומע.  כמו לאלוהים שאינו שומע.  ובכל זאת,  ממשיכים לדבר.  כי מוכרחים.  לא מפני שזו מצווה  –  אלא משום שאלה החיים.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “שלא מן המניין

    • והיא מעניינת בעיניי דווקא משום שהיא מגיעה (למיטב הבנתי) מן הכיוון האתיאיסטי. כדאי לקרוא את הפרק במלואו, אני ציטטתי רק חלק קטן ממנו.

      אהבתי

  1. משעשע שאת מתנצלת על הכתיבה ה"לא-פוליאנית" אחרי שהודעת רשמית שפרשת מהפרויקט ☺
    נשמע מעניין, הוספתי את הספר לרשימת הספרים הרצויים. הסופר הוא "לא הייתי מעז" שלנו, אם איני טועה? או שהתבלבלתי?
    שמחה שאת ממשיכה לכתוב את מה שעולה ברוחך (ואני מדייקת את עצמי עכשיו: שמחה שאת משתפת איתנו חלק ממה שעולה ברוחך, ולא רק את המחברות….) 🙅 (זה אמור להיות חיבוק, זה נראה כמו חיבוק?)

    אהבתי

    • כן, בהחלט. "אני לא הייתי מעז" מהבלוג "כל הדברים גדולים כקטנים", ויש לו עוד בלוג.
      נדמה לי שזה נראה כמו חיבוק, אם כי – הידעת? – במייל המדווח על התגובה יש אייקון אחר, צהוב, משלב ידיים, ונראה קצת עצבני (:
      חיבוק בחזרה.

      אהבתי

  2. השוואה מעניינת, ומנקודת המבט של האתאיסט מובן לי שזה נראה אותו הדבר – כשאני שומעת על אנשים שמדברים עם מישהו שמת, התגובה שלי היא באמת כמו של אתאיסטים ששומעים אותי מדברת על שיחות עם אלוהים: מכיוון שאני בטוחה שהמתים לא שומעים אותנו, זה נראה לי כמו משהו שאנשים עושים מתוך איזשהו צורך פנימי שלהם, בלי קשר למציאות.

    וברור לי שאתאיסטים חושבים אותו הדבר על התפילות שלי.

    אבל אני יודעת שאלוהים כן שומע אותי, ולפעמים אני שומעת אותו מדבר אלי. זה ההבדל.

    אהבתי

    • לעתים קרובות נותנים את ההסבר על הצורך הפנימי מתוך זלזול בדת, אבל בפרק הזה שהזכרתי התרשמתי שדווקא יש הבנה מאוד עמוקה של הצורך הזה.
      לי אין שום תשובות ברורות בענייני דת, אבל בעיניי, עצם הצורך הוא הסבר טוב מספיק; ודווקא לא מן הכיוון המזלזל, אלא מהכיוון שמכיר בחשיבות העניין.

      אהבתי

      • בהחלט לא הרגשתי שיש פה זלזול – לא בקטע שציטטת, ולא במה שאת הוספת. רק רציתי להבהיר שאצלי זה לא רק עניין של צורך פנימי, אלא שאני מדברת עם אלוהים כי הוא שם, ובעצם הוא התחיל את השיחה. (ברור לי שאני לא יכולה לשכנע אותך שזה המצב, ואני לא מנסה.)

        Liked by 1 person

  3. כאשר בן מת, ןאני חושבת שאין נורא מזה, אז חייבים כנראה לדבר אליו, ולדבר אל אלוהים שישנו ואיננו כי איך אפשר שלא לדבר.
    ואני מדברת למחשב ומקווה שהפעם יסכים לקבל את התגובה. נראה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s