ח"י

(היום השמונה עשר,  פורים)

עדלאידע:  בהשתתפות כל ילדי בתי הספר בעולם,  כמעט:
הזאב המרקד על מיטת הסבתא,  במשאית,  ואחריו,  על הכביש,  מפזזות כיפות-אדומות וסבתות,  וגם זאבים רבים;
עשרות וֶנדִיות בכתנות הלילה התכולות שלהן,  רוקדות עם הילדים האבודים ירוקי-המצנפות,  כשברקע מחוללים שודדי הים;
עליזות בארץ-הפלאות עם הארנבונים הממהרים,  והקלפים מסביב;
תזמורות כלי נשיפה מנגנות שירי פורים לאט ובחשיבות,  שלא להתבלבל   –  אפילו טוּבּוֹת קטנות ראיתי שם,  שלא לדבר על חצוצרות וקלרינטים וחלילי צד;
עץ תפוזים ארך-רגליים חוצה את הכביש בצעדים רחבים;
ועל המדרכות (וגם על מרפסות הבתים)  –  מאות ואלפי צופים,  הורים נלהבים,  והילדים הקטנים יותר;  תינוקות שעדיין מצטנפים כמעט לכדורי-עובָּרים; פועל בניין זעיר עם קסדת בד,  מאכיל את אחיו הקטן שבעגלה בקרטיב; אקדחים יורים בועות סבון; איש אבטחה צעיר אחד ישן בקרן זווית בתוך סרבלו הצהוב.

לפעמים נדמה לי שהמבוגרים נהנים מפורים אפילו יותר מן הילדים  –  כי התחפושות והחום וההתרגשות מעייפים את הקטנים במהירות רבה,  ואז הם מתחילים להיות נרגנים.  אבל אז אני רואה את הפצפונת בשמלונת הבד הקיצית,  אפילו לא תחפושת,  מחבקת בשתי ידיה את משלוח המנות הענקי שקיבלה בתוך כובע ליצן.  ואז אני משתכנעת שלא רק המבוגרים.

בצהריים קפצה הקטנה הביתה כדי להשלים ציוד בשביל תחפושת מאי הקטנה.  קראתי באינטרנט כדי לברר מי ומה והתלהבתי (וגם רשמתי אותה בעיפרון בכמה פוזות).  חמודה מאי הקטנה הזאת:  קצת זועפת,  אבל מקסימה.  תרמתי לה את צעיף המשי הוורוד שלי,  שאפשר לקשור אותו כעניבה,  כמו בתמונה.  מתאים בול:  הצעיף לתחפושת מאי הקטנה,  ומאי הקטנה לקטנה שלי.