בכל זאת

כבר היום ה-42 של פוליאנה,  והזנחתי אותה באופן שערורייתי.  הסדר הטוב היה מחייב לא לספור את הימים המדולגים,  אלא להכריז שהיום הוא רק היום ה-40.  אבל איפה אני ואיפה הסדר הטוב.  אז הנה,  ליום ה-42:

בפינת הרחוב,  כשעברנו ביעף,  ראיתי אותם:  חבורה של ילדים מוכרים לימונדה לעוברים ושבים. סידרו לעצמם שולחן עם מפה,  קנקן וכוסות,  ושתי ילדות ישבו לידו,  מוכנות למזוג (ולגבות תשלום סמלי),  וילד אחד עמד על שפת המדרכה והניף בשתי ידיים שלט-הסבר,  גבוה-גבוה מעל לראשו,  כמו סאלי פילד בסרט ההוא על השביתה במפעל הטקסטיל.  לא היה לנו זמן לעצור לבירורים ולקניות,  אבל הם היו כאלה חמודים,  שהחלטתי שבכל זאת יש לי משהו בשביל פוליאנה.

6 מחשבות על “בכל זאת

  1. מקסים, איזו יוזמה חמודה וברוכה. ואת ממשיכה עם פרויקט פוליאנה אחרי שהכרזת כבר שזנחת אותו….. כל הכבוד לך עדה
    וחג שמח

    אהבתי

  2. אותי זה משעשע שמשהו שהיה רלבנטי לפני עשרים שנה, עדיין עובד (להקים דוכן לימונדה). ואולי זו הנוסטלגיה, ולא הטעם, שגורמת לאנשים מבוגרים לקנות משקה קל מילדים.

    אהבתי

סגור לתגובות.