חג השבועות של פוליאנה

(47 – 49.  שבעה שבועות [מרוצים?])

1.  ליל הסדר עבר בשלום. חלקים נכבדים מן המשפחה לא בארץ,  אז היה מצומצם.  זה גרם לי לעגמומיות מסוימת, אבל יצא טוב.  הילדים באו,  והביאו אתם גם את הסבתא,  ונדמה לי שהצלחנו להעניק לה ערב שמח   –  לא דבר של מה בכך בגילה,  שבו הכול נוטה להתכסות בערפל של חוסר-תוחלת.  ראש המשפחה הפליא בחידות ההגדה שלו,  ואפילו הצליח לעורר דיון.  האוכל יצא בסדר,  אף שכהרגלי חיפפתי את המנה האחרונה והסתפקתי בעוגיות-פסח ובפירות (המֵלון הראשון של העונה התברר כמוצלח מאוד).

2.  אחרי כל זה שקענו אתמול (שבת) בבטלה נעימה (שאותה,  לדעתי,  הרווחתי ביושר).  חלק נכבד ממנה השקענו בצפייה בחמשת(!) הפרקים הראשונים של העונה הראשונה של 'בית הקלפים'.  בפעם הראשונה שניסינו,  לפני שבועות אחדים,  המטתי חרפה על עצמי כשנרדמתי באמצע הפרק הראשון (אני לא אשמה,  זה היה מאוד מסובך והצריך מחשבה עמוקה,  ומעבר לזה צולמו רוב הסצנות על רקע אפרורי עד חשוך,  כמו בסרטי איכות צרפתיים שמוציאים אותי תמיד מדעתי:  מה הבעיה שלהם?  הם לא יכולים להדליק אור?).  אבל אתמול באמת השתדלתי להתרכז,  ועד מהרה נשאבנו לתוך העלילה עד כדי כך,  שנשארנו לצפות בעוד ועוד פרקים.  אמרתי לראש המשפחה שהדרישה הזאת  להתעמק ולהתאמץ להבין את מה שנאמר (ובעיקר את מה שלא) היא התעמלות מצוינת לתאים האפורים.  לדעתי,  אחרי הצפייה של אתמול,  אנחנו מחוסנים בפני אלצהיימר לפחות ב-24 השעות הקרובות (לא מתחייבת לתקופות ארוכות).

3.  לא שייך,  ובכל זאת:

עדיין
מִתּוֹךְ קְלַסְתֵּר פָּנַי
שֶׁבָּאוּ בַּיָּמִים
עֲדַיִן מַשְׁקִיפָה
יַלְדָּה;
אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ
וְרַק אֲנִי יוֹדַעַת:
אֲנִי
עוֹדֶנִּי הִיא.

4.  וגם יצאתי לסיבוב רגלי לפנות ערב (אני חייבת אחרי יום שלם בבית,  אחרת אני משתגעת).  בשובי ראיתי,  בתוך האפלולית,  שעל הגדר החיה פורחת היערה (honeysuckle).  ריח גן עדן.