שוב שלא מן המניין

פוליאנה המסכנה,  נדחקה לקרן זווית.  כבר כמה ימים שלא מצאתי דברים טובים לכתוב בשבילה.  גרוע מזה,  אפילו לא חיפשתי.

רק קראתי כל מיני מאמרים שאמרו שהכול רע,  ולא אפרט כי אין לי סבלנות.  כמעט האמנתי למה שקראתי,  עד שנזכרתי בשני דברים:

האחד,  שביקורתיות זה לא רק להגיד שהכול רע,  אלא גם,  ובעיקר,  לסרב לקבל (כל דבר שהוא) כמובן מאליו, בלי לבדוק. והדרישה לבדוק הכול צריכה להיות מופעלת גם כנגד מאמרי ביקורת,  במיוחד הנלהבים מביניהם.

והשני,  שלמרות שאני מבינה היטב את הדחף המבקש לזעוק ולתקן,  אני מאוד מסתייגת מההרגל להיכנס עם הראש בקיר ולשפוך את התינוק עם מי האמבט.  בפשטות  –  צר לי על הראש,  וצר לי על הקיר,  ובעיקר צר לי על התינוק.

פוליאנה תמשיך לחכות,  בינתיים (כבר יום 62).