(יום 63)
הבוקר הגעתי לירושלים מוקדם יחסית, אז היה לי קצת זמן להעביר בשיטוטים/סידורים. נכנסתי לחנות של accessories (יש לזה מילה בעברית?) בתחנה המרכזית ובחרתי שם את מה שהייתי צריכה. כשהלכתי לשלם בקופה אמרו לי שיש מבצע – פריט שני בחצי המחיר. איכשהו בירושלים אי אפשר להשלים קנייה בלי לעבור דרך כמה הצעות של מבצעים. החלטתי (כמעט לראשונה בחיי) לנצל את המבצע, והלכתי לבחור עוד פריט. כשחזרתי עם שניהם לקופה נאמר לי שהפריט השני לא משתתף במבצע, ושלחו אותי לבחור פריט נוסף בחצי המחיר. אלא שאז התמרדתי ואמרתי שאני לא צריכה שום דבר מעבר למה שכבר בחרתי.
המוכרת לא ויתרה: אולי תקני משהו לנכדה, הציעה לי. ומאחר שבשיעור אנגלית בכיתה ו' לימדונו ש-
Honesty is the best policy ,
עניתי מיד שאין לי נכדים. היות שכך, לא נותר לה אלא להתרצות, לאחל 'בעזרת השם', לארוז את קניותיי ולטפל בתשלום ובעודף.
כשיצאתי משם חשבתי שמן הסתם הייתי אמורה להתעצבן מזה. אני קוראת לפעמים פוסטים שמתלוננים על דברים כאלה: על הטרטור בקניות, או על המסקנה האוטומטית בנוגע לנכדים, או על כך שהשם הוטרח ממרומיו שלא לצורך. אבל כשטיפסתי במהירות בנתיב להולכי הרגל שעל גשר המיתרים, התברר לי פתאום שלא רק שלא התעצבנתי, אלא שאני אפילו משועשעת ומחויכת – עד כדי כך ששכחתי לפחוד בחלק הגבוה ביותר של הגשר, במקום בו האוטובוסים שועטים ממש מתחתיי (יש לי פחד גבהים, ועל הגשר יש לי תמיד הרגשה שאני עומדת לצנוח מפסגתו).
יודעי דבר אמרו לי כבר לא פעם שלו הייתי טורחת לצבוע את שערותיי, הייתי ניצֶלת מטרגי-קומדיות מהסוג שהיה לי היום בחנות. והם מן הסתם צודקים – אבל אם באמת אשמע בעצתם, מאיפה אני אקח פריטים מרוצים בשביל פוליאנה?
בלוגיעדה 
נשמע כמו חווייה אנתרופולוגית לכל דבר, והשעשוע שלך נובע ככל הנראה מכך שהמוכרת ואת זרות לחלוטין, ובאמת מה אכפת לך מה היא חושבת? ואם ריפאה, ולו גם זמנית את פחד הגבהים שלך, גם זו לטובה.
אהבתיאהבתי
אכן, צעדתי על גשר המיתרים בגבורה שאינני מורגלת בה.
אהבתיאהבתי
הצחקת אותי על הבוקר עדה. אין עליך!
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
נחמד.
אהבתיאהבתי
כנראה שכך (:
אהבתיאהבתי
יתכן שאפקט פוליאנה מתחיל להשפיע. כנראה שהתמדה וסבלנות עוזרים. ☺
אהבתיאהבתי
יכול להיות.
אהבתיאהבתי
כאחת שצובעת את שערה מגיל 38, אני יכולה להצביע על היתרונות של אי צביעת השיער.
הלוואי ולא הייתי משתכנעת כשהספרית הציעה לרענן את השיער (שעדיין לא זרקה בו שיבה) מאז אני משועבדת ואני לא מסוגלת לראות את עצמי מגדלת את שיערי בשני צבעים.
גרמתי לעצמי כוויות בקרקפת, מה שלא מאפשר צמיחה מחודשת שלו במקומות מסויימים, שיערי נפגם ואני לא מדברת על טיפולים שעברתי ועלויות כספיות. אז מה, לא אומרים לי אולי תקני לנכדים? אומרים :-).
לפעמים במבצעים שהמוצעים לי אני אומרת אוטומטית לא, מבלי להקשיב אפילו להצעות ואז קצת מתחרטת, אבל לא חוזרת בי.
אהבתיאהבתי
גם לי יש נטייה כזאת להגיד קודם לא, למרות שאני לא בטוחה שזה תמיד בחכמה.
ואשר לצביעה – זה תמיד נראה לי יותר מדי עבודה. התעצלתי.
אהבתיאהבתי
אישתי נהגה לצבוע את שיערה. היא שנאה את העיסוק בצביעה, אני שנאתי את התוצאה. אמנם שיער צבוע הוא בצבע הנבחר – אבל הוא שיער שעובר התעללות כימית בלתי פוסקת. הוא אמנם צבוע – אבל הוא לא חיוני, לא מבריק, לא נוצץ, לא מקרין בריאות. בכדי להדגיש את דעתי, חלקתי מחמאות לצביעה, כמו המחמאה שזה "נראה כמו צבע של עכבר מת"…
איש מגעיל אני, אה? אבל זה עזר. היא הפסיקה לצבוע את שיערה. ועכשיו שיערה אמנם מוכסף (הוא ממש לא לבן כולו) – אבל הוא כן חיוני, מבריק, נוצץ, מקרין בריאות. כולם התרגלו, והיא מאושרת שאינה צריכה לעסוק בהעמדת הפנים הזו, בשקר הזה – וגם בצביעה עצמה. אנשים – נשים וגברים כאחד – מרוויחים את המראה שבא עם גילם. בכל מקרה, הנעורים לא ממשיכים גם עם שיער צבוע – ויש סוג של מראה מכובד בשיער מלבין. השינוי הוא תרבותי: פעם כיבדו את הזקנים. היום אנשים מתביישים להיראות זקנים, שמנים, מוגבלים – כל מה שהם אכן כן…
כשאנחנו רואים אנשים עם דאגה מוגזמת לשיערם, זקנות עם שיער כחלחל או סגלגל, מבוגרות עם שיער שחור כעורב, זקנים שעסוקים בהלוואה ובחיסכון ומעבירים אניצים דלילים מכל צד (ואף מהעורף) כדי לכסות על הפדחת – אני תמיד מתפלא עמוקות. אני שואל את אישתי, שוב ושוב: "מה, הם חושבים שלא רואים שהם קרחים?", "מה, היא חושבת שלא רואים שהיא זקנה למרות השיער הצבוע בשחור משחור?".
באחד מביקורינו האחרונים בתיאטרון, היה שם גבר צעיר יחסית, גברי ונאה, שעבר השתלת שיער. אבל בסוף החליט לגלח את ראשו כמעט לגמרי. עכשיו אין שיער – אז אפשר לראות את הצלקת על העורף, מהאזור שבו נלקח השיער להשתלה. כן, אותה הצלקת שאייל גולן ניסה להסתיר באמצעות הקעקוע המטומטם של עיניים על עורפו…
אני לא יודע מה מקולקל בראש של האנשים האלו, כן בתוך הראש. אף גבר לא נהנה להקריח. אף אישה לא נהנית להלבין. שיער יפה הוא פשוט יפה, נקודה. אבל לפתח כאלו תיסכולים? לעשות את כל התרגילים האפשריים והבלתי אפשריים, כמו ביבי ושיערו התכלכל המולחם לראשו, או כמו דונאלד טראמפ, שמסתובב, ובכן, עם סנאי מת על ראשו? אנשים יניחו שיש לך נכדים גם עם שיער צבוע. אנחנו לא באמת מצליחים לרמות אף אחד. אז למה לצבוע? 🙂
אהבתיאהבתי
סליחה שאני מאריך, אבל שכחתי להוסיף:
בהמשך לתגובתה של שלי – הנה משהו על הבריאות שבצביעת השיער ובחימצונו. הידעת למשל על הבריאות הזו, כפי שהיא מופיעה באתר של "האגודה למלחמה בסרטן" (ואני מצטט):
"יש להימנע משימוש בחומרים מחמצנים לצורך צביעת השיער בזמן הטיפול ולאורך תקופה של כחצי שנה מתום הטיפול."
חצי שנה מתום הטיפולים!
כן, עד כדי כך זה בריא.
אהבתיאהבתי
אני רואה שאתה מאוד נלהב בעניין הזה – אז רק להרגיעך: מעולם לא צבעתי שיער, ואין לי תכניות להתחיל לעשות זאת. מעבר לכל הנימוקים שהצעת, זה גם פשוט המון עבודה, וזה גוזל זמן, ואין לי חשק. וכמובן נכון גם ששיער צבוע לא הופך אף אחד לצעיר, ושמתחת לצבע, השערה נשארת לבנה כשהייתה. שיער לבן משפיע רק על הרושם הראשוני, והרושם הזה הוא לא כל כך חשוב. אז אני מוותרת על הפרוצדורה.
ונכון שפעם זקנה נחשבה לכבוד והיום היא נחשבת לבושה: זה באמת עצוב.
אהבתיאהבתי
אולי תשעת השבועות של פוליאנה גרמו לאפקט פוליאנה להטמע אצלך. 🙂
אהבתיאהבתי
יש מצב (:
אהבתיאהבתי
איזה יופי !! לדעתי ההבדל בתגובה שלך – להתעצבן או להשתעשע – נובע מפרוייקט פוליאנה. וכמובן אין לי דרך להוכיח זאת, אבל משהו בצורך או בהרגל לראות את הטוב, איכשהו מחלחל ועושה שינוי פנימי אמיתי ועמוק. זה לא אומר שלא תתעצבני שוב לעולם – ממש לא. אבל זה מראה שמשהו קטן בכל זאת השתנה. ובהחלט מעצבן – גם המבצעים האלה שמנסים לגרום לנו לקנות דברים שאיננו זקוקים להם ושלא כל הפריטים אכן משתתפים במבצע וגם הסקת המסקנות חסרת הבסיס וחסרת האחריות בנושא הנכדים (הרי גם אם את בת שמונים לא בטוח שיש לך ילדים, שילדייך בחרו כבר להתרבות, וכו וכו) היא דבר מעצבן בעיקרו – אבל זה לגמרי תלוי בנוי אם לבחור להתעצבן מזה או להשתעשע מזה. נהדרת את 😋
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
ואם תרשי לי להשוויץ קצת – נדמה לי שגם לפני הפרויקט הייתה לי נטייה לראות *גם* את מה שטוב (למרות שאני גם סופר-טובה בלהתלונן, לא אכחיש). אולי משום כך נמשכתי אליו כל כך מלכתחילה.
אהבתיאהבתי
חייכת אותי עם הפוסט הזה.
באמת יש כל כך הרבה דברים שאפשר להתעצבן עליהם אם רוצים, אבל הרבה יותר כיף להיות משועשעים, ובתור מי שסובלת מפחד גבהים מעודד אותי לשמוע שהתחושה הזאת עזרה לך אפילו לשכוח לפחוד!
בעניין צבע השיער – הזכרת לי את אותה פעם בילדותי כשעליתי לאוטובוס עם אמא שלי, שהיה לה שיער אפור ואף פעם לא צבעה, והנהג שאל אותי אם סבתא משלמת עלי. בתור ילדה ממש לא אהבתי את זה, התביישתי בהורים ה"זקנים" שלי, אבל נו, ילדים, מה הם כבר מבינים… (אמא שלי היתה בת 43 כשנולדתי, ואבא שלי היה מבוגר ממנה ב-12 שנה. הייתי בת זקונים לגמרי.)
אצלי השיער התחיל להאפיר מוקדם, ובגיל שלושים ומשהו התחלתי לצבוע – ואחרי כמה שנים הפסקתי, כי נמאס לי מזה שאנשים חשבו אותי להרבה יותר צעירה משהייתי באמת. (כמו למשל כשמישהי שהכירה אותי מהקהילה הזמינה אותי לארוחה אצלה בבית ובאיזשהו שלב קלטתי שהיא התכוונה לנסות לשדך לי את אחד הבנים שלה, שהיו בני עשרים ומשהו…)
אהבתיאהבתי
זו סיבה מאוד מקורית להפסיק לצבוע שער (:
אהבתיLiked by 1 person