חירפון

אני עוד זוכרת במעומעם שאמרו פעם על אריאל שרון,  שמי שלא רצה אותו בתור שר ביטחון,  עוד יקבל אותו בתור ראש ממשלה. משהו כזה.  וזה התגשם.  נזכרתי בזה אתמול על רקע הידיעות על המינוי הצפוי של ליברמן לשר ביטחון.

על ליברמן כתבתי הרבה כבר בבלוג הקודם.  גם בבלוג הזה יש תווית מיוחדת בשבילו בענן התגיות. תמיד חשבתי שהוא לא מבין כלום בדיפלומטיה,  ולא תפסתי איך ייתכן שאדם כמוהו מכהן כשר חוץ.  אבל אתמול התברר שיש אפשרויות-מינוי הרבה  יותר גרועות.   אני אמנם לא ממעריצותיו של יעלון,  אבל בלתי נתפס בעיניי שנתניהו מרחיק מתפקיד שר הביטחון דווקא את מי שגילה אחריות ואיפוק במלחמה האחרונה ואחריה (בדרך כלל),  וממנה במקומו את מי שכבר הוכיח שאין בו אף אחת מן התכונות הנ"ל.

קראתי באיזה מקום שליברמן טוען שההתנגדות לו נובעת מהיותו רוסי.  אני יודעת שנורא מקובל לבוסס בשיח הפריבילגיות והעדתיות,  אבל נדמה לי שהוא מחפש כאן את המטבע מתחת לפנס הלא נכון: הפנס הנכון קשור אולי באיומים שלו להפציץ את אסואן (הייתכן שאני זוכרת נכון?),  ובעוד כמה התנסחויות מהסוג הזה.

בדיונים העוסקים בשמועות על שרה נתניהו ובחישתה בעניינינו אני תמיד טוענת שגם אם הכול נכון,  זו עדיין אשמת ראש הממשלה.  וגם בעניין המינוי הזה אני אומרת את אותו הדבר:  ליברמן לא מתאים להיות שר ביטחון,  אבל מי שאשם במינויו זה נתניהו,  ורק הוא.

וחוץ מזה, אולי בלי קשר: אחרי מה שמפלגת העבודה,  יהא שמה אשר יהיה,  עוללה בשבוע האחרון,  כבר לא נשאר לי בכלל עבור מי להצביע. אפשר להתחרפן.

מודעות פרסומת