Encapsulated

פורסם בתאריך על ידי

זה משהו שכבר כתבתי מזמן,  והופיע בבלוג הישן,  ונזכרתי בו אתמול.  נזכרתי שהייתה בו מילה אחת שלא הייתי לגמרי מרוצה ממנה,  וחשבתי להחליף אותה.  חשבתי להחליף את הַנֶּעְלָם  ב-הַנִּבְדָּל (שאותו בחרתי מבין כל מיני אופציות אפשריות אחרות).  אחרי שכבר הייתי מאוד מרוצה מעצמי ראיתי שזה דווקא לא כל כך מוצלח,  ואחרי הרהורים נוספים החלטתי להישאר עם הגרסה המקורית.   אבל לפחות הוספתי כותרת,  גם זה משהו.

זה הזכיר לי את אוסקר ויילד שסיפר על עצמו פעם שבילה בוקר שלם בהוספת פסיק למשהו שכתב  –  ואחר כך העביר את כל אחר הצהריים במחיקתו.

Encapsulated
מַכְמִירַת-לֵב שֶׁכְּמוֹתָהּ,
הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי:
לָנֶצַח שְׁרוּיָה בְּעוֹלָמָהּ הַנֶּעְלָם.
וַאֲנִי לֹא אוּכַל לְהַגִּיעַ עָדֶיהָ,
לְהַשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ
נֶחָמוֹת

17 מחשבות על “Encapsulated”

  1. מקסים. ומוכר. ייתכן שקראתי את זה כבר שם…
    ובא לי לזעוק לה: כן, את יכולה להשפיע. לא על הילדה שהיתה אבל בהחלט על זו שעדיין חיה בתוכך ומשפיעה עלייך. חבקי אותה. הכירי אותה.. תני לתחושות שלה תוקף ומקום. את זה את כן יכולה לעשות עבורה/עבורך

    אהבתי

  2. מוכרת לי הילדה ההיא, או שמא אחת אחרת, דומה לה.
    וכמו שכתבה אמפי: היא באמת בעולמה הנבדל הנעלם, אבל את עוד כן יכולה לחבק אותה ולתת לה מקום בתוכך.

    אהבתי

    • מן הסתם מסתובבות אי שם הרבה ילדות כאלה, בתוך קפסולות, נבדלות ונעלמות, אם כי, כמו שכתבתן, גם נגישות, אולי.

      אהבתי

  3. אהבתי את תגובתה של אמפי. כל כך נכון ומדויק.
    חוץ מזה העלית חיוך על פני, כי הזכרת לי אותי.
    באמת שבמרחק של זמן, אפשר להיות יותר אובייקטיביים ולהחליט מה נכון ומדויק יותר.
    אפילו בציורים, כל זמן שהקנבס מונח מול העיניים, אני מתקנת ומוסיפה או מכסה ומתחילה שוב. רק כשמעיפה את זה מעלי אני יכולה לנשום. אני מאלה שמסוגלת לתקן את הציורים גם לאחר שמוסגרו ושירים שנכתבו לפני שנים וכתובים במחברות עוברים עריכה כשהם מוקלדים ועוד עריכה כאני קוראת ואין לזה סוף.
    מעטים השירים שאני ממש, ממש שלמה איתם.

    אהבתי

    • זה נראה לי מצב די טבעי – אבל נראה לי שבאיזה שהוא שלב צריך להעביר את קו הסיום, להשלים עם חוסר השלמות, ולהפנות את האנרגיות לכתיבת משהו חדש.

      אהבתי

  4. עבורי השורות חדשות 🙂
    בתחילה חשבתי שאולי זו "טעות" לכתוב שעולמה נעלם, כי הרי הילדות משפיעה על מי שאנחנו כעת, אך במחשבה שניה, אילו היינו יכולים לחזור בזמן, היינו נדונים לטעות שוב את אותן הטעויות … ואני מעדיפה לטעות פעם אחת בלבד.
    * אני כ"כ אוהבת את המילה "נחמות"

    אהבתי

  6. ואולי כן אפשר ? לקחת הסיפור הנעלם לעולם, אך מצוי בתוכך ולכתוב לו סוף חדש ? את עוד יכולה, את יודעת מה זה מזגיר לי ? שאת הזכרונות העלומים של אימי כבר לא אוכל לדעת

    אהבתי

  7. השתעשעתי והזדהיתי עם עניין ההוספה והמחיקה.

    וכפי שאמרו אחרים – כן, יש לפעמים מצבים שבהם אפשר ואפילו רצוי לדבר עם הילדה שבתוכך, זה משהו שעשיתי במסגרת תרפיה ומאד עזר לי. אבל זה לא קל, ואני לא ממליצה לעשות את זה אלא אם כן את מרגישה שהיא דורשת את זה. זה יכול לכאוב.

    (איך שלימדו אותנו לעשות את זה בקורס יעוץ – ולתדהמתי מצאתי שזה עובד – זה לנהל שיחה בכתב, כשהאדם הבוגר כותב ביד ימין והילד כותב ביד שמאל. יש משהו בכתיבה ביד שמאל שמשפיע עלינו ומוציא את הילד הפנימי החוצה. אז לוקחים עט ונייר, שואלים את הילד שאלה בכתיבה נורמלית, מעבירים את העט ליד שמאל ונותנים לילד לענות. וחוזר חלילה.) (אבל כאמור, זה יכול לכאוב. רצוי שתהיה קופסת טישוס בהישג יד.)

    אהבתי

סגור לתגובות.