התפכחויות

חידוש מסורת ישנה:  הליכת ערב-קיץ בפארק העירוני.  המסלולים שופצו מאז שהייתי שם לאחרונה:  הם חלקים ונטולי סדקים,  מקפיצים היטב את סוליות הקרוקס שלי (בושה,  למה לא נעלי התעמלות?).  במיוחד חביב עליי הקטע ההוא שעובר ליד מה שהחלטתי שהם קני סוף באפיק הריק של האיילון (סתם החלטתי שזה מה שזה,  לא בטוח בכלל שאני צודקת),  ששם שולטים הצרצרים.  ומשם לגשר העץ,  גם הוא מעל אפיק (?) יבש של האיילון (?);  לידו הפנס ההוא שכבר כתבתי עליו פעם,  שתמיד כשאני עוברת לידו הוא כָּבֶה,  בגלל   –  אולי   –   גלי חשמל (?) כלשהם שאני משדרת.  אז לא:  החליפו בו את הנורה,  ועכשיו הוא דולק כל העת,  לא ממצמץ ולא מגמגם,  אפילו לא כשאני חולפת מתחתיו.  לא משדרת שום גלים.  איזו אכזבה.

וגם זה,  מהקטע שליד פסי הרכבת,  מתחת לירח של ארבעה בחודש.  עניין של פרספקטיבה:

בְּרֹאשׁ אַנְטֶנָה סֶלוּלָרִית
שֻׁפַּד יָרֵחַ.

אַךְ לֹא –
מִקֵּץ דַּקּוֹת סְפוּרוֹת שֶׁל הֲלִיכָה
כְּבָר מִתְבָּרֶרֶת הַטָּעוּת:
חָפְשִׁי הוּא צָף
מִמַּעַל,  הַרְחֵק
מִשִּׁפּוּדוֹ  –
יָרֵחַ מְנַצֵּחַ