יוחסין

שלשום בערב אכלנו עם הילדים במסעדה לכבוד יום ההולדת של ראש המשפחה (בשבועות אלה אנחנו חווים עליהום גדול של ימי הולדת).  היינו שישה,  וכנראה משכנו לא מעט תשומת לב (ולא רק משום שאני מוזרה!):  כי היה טקס פתיחת מתנות,  ותהליך מסובך של בחירת המנות המוזמנות, ושיחה ערה של שישה אנשים שמדברם ומשתדלים לשמוע זה את זה בתוך הרעש הכללי,  וגם קצת פוליטיקה ואקטואליה.  וחוץ מזה ראש המשפחה צולע בגלל נקע בקרסול (האופניים הארורים האלה!),  וגם זה מושך מבטים,  כנראה  –  בעיקר במדרגות.

אחר כך ראש המשפחה אמר לי שמאחוריי ישב זוג שהסתכל עלינו כל הזמן (אז אולי בכל זאת בגלל שאני מוזרה?).  ואז הוסיף שהם ישבו זה מול זו כמעט בלי לדבר,  וציין שזה היה כמו מה שנוהגים לומר (ברשעות,  וע"ע 'מה אשכנזי בעיניך?') על זוגות אשכנזים,  שהם (=אנחנו) לא מדברים זה עם זו במסעדות ובתי קפה וכדומה.  ואז גיחך בגילוי לב:  כמו שנינו.  ואני מיהרתי לתקן:  כמוךָ.  כי אני כן מדברת,  אבל אתה לא עונה.

לא ברור אם זה קשור לאשכנזיותו או לא,  אבל הוא לא איש של מילים.  לא בכתב ולא בעל פה.  בנעוריי חשבתי שיש בזה איזה קסם מסתורי,  היום אני כבר לא תמיד בטוחה.

ואז נזכרתי שאחותי אומרת תמיד שהיא די מאמינה שבעורקיו של אבא שלנו (שלי ושלה) זרם (גם) דם צועני.  לא יודעת על מה זה מבוסס,  פרט לעובדה שלמרות היותו יוצא מזרח/מרכז אירופה הוא היה שחום-עור למדי,  ושחור-שער מאוד;  וגם הייתה במשפחתו חיבה עזה לכינורות,  והוא גם הוריש אותה לחלק מאתנו.  אולי לא לי,  כי אני מעדיפה פסנתר,  אבל אולי בכל זאת אני גם קצת צוענייה.  לא שאני יודעת מה זה אומר,  וגם לא מאוד אכפת לי,  אבל מעניין להטיל גם את זה אל תוך הקלחת הרותחת של ויכוחי אשכנזים/מזרחים,  ולשמור כך על ייחודיותי.

וזה גם מסביר למה ראש המשפחה ואני לא שותקים במסעדות כמו אשכנזים.  כי,  כמו שהסברתי לו (וראו לעיל),  אני,  ברוב צועניותי,  דווקא כן מדברת,  זה רק הוא שלא עונה.
אבל הוא בדרך כלל מקשיב,  וזה גם טוב.