תמצית של הכול

סוף סוף ראיתי בסינמטק את הסרט התיעודי היפה של תומר היימן,  'מיסטר גאגא' (על הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין).  התברר לי להפתעתי שלא מדובר בכותרת-בדיחה,  אלא ש'גאגא' היא שיטת תנועה מיוחדת שהומצאה על ידי נהרין.  הסרט עצמו מעניין ועשוי היטב ואפילו נוגע ללב,  למרות אישיותו השנויה במחלוקת של גיבורו.

ישנו למשל הקטע ההוא שבו נהרין גוער באחד הרקדנים הצעירים על שהוא מנסה למלא את הוראותיו בלי להקשיב לו עד הסוף.  זה משהו שכל מורה מכיר,  העניין של 'קודם תקשיב ורק אחר כך תקפוץ/תשאל/תענה/תבצע',  אבל הרי אפשר להגיד את זה גם באופן פחות מלחיץ ומקטין ופוגע ויותר יעיל ומעורר קשב;  בעיקר כשהמצלמה מצלמת ומביכה עוד יותר,  וכשבתו הקטנה של המורה ישובה בזרועותיו ומתבוננת ממרומיו.  יש שיגידו שהאמת האמנותית אינה צריכה להתחשב בנימוס,  אבל לא בטוח שמדובר בכלל בנימוס (ונניח עכשיו לעניין האמת),  ותמיד משעשע אותי לחשוב ש'נימוס' הוא בכלל מילה יוונית שפירושה 'חוק'.

הסרט מזכיר גם את האירוע ההוא שכמעט שכחתי (ושעדיין רלוונטי גם לימים אלה)   –  איך שלהקת 'בת שבע' של נהרין סירבה להופיע באירוע החגיגי לציון יובל לישראל עם היצירה שלה 'אחד אלוהינו',  משום שהרקדנים נדרשו ללבוש 'גאטקעס במקום תחתונים' (כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי).  ביטול ההופעה היה דווקא ביוזמת הרקדנים ולא ביזמתו של נהרין,  ויפה עשו.  אני מסכימה לגמרי עם האמירה של 'או שתצפו באמנות שלנו כמו שהיא,  או שלא תצפו בה בכלל'.  אשר לרגשות הציבור שיש להתחשב בו  –   זה מושג בעייתי למדי,  היות שלציבור, ככזה, אין רגשות:  רק הפרטים הרבים המרכיבים אותו הם בעלי רגשות,  ולא תמיד אפשר לצפות את רגשותיהם מראש.  כל ניסיון להתבונן בפרט כבנציג של קבוצה אינו חביב עליי,  גם לא בהקשר הזה.  מה גם שיש לזכור תמיד שיש גם ציבורים אחרים,  שגם הם מורכבים מפרטים,  וגם להם יש רגשות.  בקיצור,  הייתי שמחה להמליץ לכולם להשתדל לא לפגוע ברגשות הפרט  –  לציבור כבר נדאג אחר כך,  אם עוד יהיה בכך צורך.

פסוקו של יום,  לקחת הביתה?  אחד הרקדנים דיבר שם על האמנות,  שהיא בעצם 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום'. לא מתחייבת שזה ציטוט מדויק, כי הרי לא יכולתי לכתוב ולתעד בחושך, אבל זה מצא חן בעיניי כמו שזה.

מודעות פרסומת

20 מחשבות על “תמצית של הכול

  1. לפני שני פוסטים כתבת על ה'שומכלום' הממלא את הריק שמרחף בתוך האין, כך שההגדרה שאמנות היא 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום' צריכה להיקרא לאור דבריך שם, וגם להיפך. כעת אני מבינה שדיברת שם על אמנות 🙂

    אהבתי

  2. כתבתְ "סינמטק" – וחזרתי במחשבתי שנים רבות אחורה. במשכנו הנוכחי של הסינמטק ביקרתי פעמים ספורות בלבד. במוחי חקוקה פעם אחת, אבל יתכן שהייתי שם מעט יותר פעמים. אלא שהיתה תקופה מוקדמת יותר, שבה כן הייתי בן-בית בסינמטק. ניסיתי להיזכר, זכרתי שהסינמטק שָכן לפני זה בבית מפעל הפיס. ועוד לפני זה, שכן הסינמטק ברח' פומבדיתא בת"א, רחוב קטן ומשגע בצפון ת"א, באזור הכי-הכי. אני חושב, שראיתי הכי הרבה סרטים בסינמטק במשכנו הזה, ברח' פומבדיתא. ואז, ניסיתי להיזכר היכן היה משכנו של הסינמטק לפני כן – ולא הצלחתי להיזכר. בדיקה ברשת העלתה, שיש סיבה טובה לחור הזה בזיכרון: לא היה משכן קודם… זהו משכנו הראשון, מ – 1973.
    מאז זרמו מים רבים בנחלים שונים. לנסוע לת"א, כדי לראות סרט, כבר מזמן איננה אופציה קבילה במגוון ההתנהגויות שלי. הרגלי הצפייה השתנו כל כך. בבית יש לי "קולנוע ביתי". ה – DVD עלה, פָּרח, ומת. הסרטים הטובים די נטשו את הקולנוע – ועברו לסדרות בטלוויזיה. הוליווד מיצרת בעיקר המשכונים עלובים, רק בשביל הכסף. גם סרטים "טובים" מרשימים אותי הרבה פחות מאשר פעם. הכל לעוס, הכל חוזר על עצמו, הכל ממוחזר. הסבלנות "האומנותית" שלי כה נתקצרה. היום, לא הייתי מעלה בדעתי לראות סרט על אוהד נהרין. גם לא סרטים "אמנותיים" מאיראן או מתורכיה. אני לא אומר זאת בגאווה גדולה – אבל זה המצב.

    אהבתי

    • בשיניים אני שומר על מנוי לתיאטרון, מתאפק לא לבטל. גם שם, ההפקות חוזרות על עצמן שוב ושוב. אין הפקות מקור טובות, השמות הגדולים של פעם (הלל מילפונקט, יהושע סובול, שמואל הספרי, עדנה מזי"א, וכו') די נָדַמוּ. גם אם הם פעילים, הם אינם מוציאים תחת ידם מחזות מטלטלים. אז התיאטראות חוזרים ומעלים מחזות ישנים. אם יש לנו הצגה אחת, ממש טובה, בשנה – מתוך שבע הצגות – הרי זו הצלחה גדולה. במהלך השנים האחרונות אני יכול להמליץ רק על שתי הצגות שהיו ממש מקוריות, ממש טובות, עם בימוי והעמדה חדשניים, עם משחק של "ללקק את האצבעות": "המוגבלים" של בית ליסין, ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", גם – הפתעה! – של בית לסין. חוץ מהן? שוב הצגה על גורודיש, שוב "החברות הכי טובות", שוב ושוב מחזות של חנוך לוין (שאני מאד אוהב) ושל ארתור מילר ושל שייקספיר. בעיקר: שממה.

      אהבתי

    • בתיאטרון אני לא מבינה הרבה, אבל סינמטקים יש לא רק בתל אביב. הסרט שראיתי אתמול היה ממש קל"ב, נוח מאוד להגיע. ואי אפשר להשוותו לסרטים 'אמנותיים' באיראן וכו', משום שמדובר בסרט תיעודי שמתאים בעצם גם להקרנה בטלוויזיה (ומן הסתם עוד יגיע אליה מתי שהוא) – כמו כתבה מורחבת במגזין חדשות. הוא היה מעניין ואקטואלי ועשוי היטב, אבל לא בדיוק אמנותי.

      בנוגע לכל הדברים הטובים שהיו פעם ועכשיו התקלקלו – אולי זה גם תלוי בצופים ובגילם. ראינו כבר כל כך הרבה – קשה יותר להפתיע אותנו: סאת ההתלהבות שלנו כבר גדושה. מה גם שכפי שציינת, היום כבר צופים בסרטים (מכל הסוגים) בבית, ובנוחות רבה.

      אהבתי

  3. מכל מה שכתבת איכשהו מה שהכי נגע בי היה הגערה שאוהד גער בתלמיד….נכון, לא חייבים בנימוס, אבל כן עדיף בצורה שלא תקטין את התלמיד. לפעמים הטון הוא שעושה את ההבדל. לפעמים הניסוח. אף אחד מאיתנו לא חסין בפני זה כמובן, אבל המשקיע מחשבה (והרוצה להוות דוגמא גם לבתו הקטנה) יתאמץ להתייחס לתלמידיו בכבוד, הלא גם הם כמוהו בני אדם

    אהבתי

    • זאת באמת הייתה סצינה מאוד מרשימה ומלאת ניגודים (בגלל/בזכות הילדה הקטנה). אחרי הסרט הייתה שיחה עם הבמאי, וגם הוא התייחס אליה. וכשראיתי אותה חשבתי על המנחה שלך… נראה לי שנהרין אינו מצטיין בדיוק בדברים האלה, וגם יצא לו שם של מי שאינו מצטיין בהם – אבל בשנים האחרונות, כך אומרים, הוא קצת התרכך.

      Liked by 1 person

  4. אני מאד אוהבת את סרטיו של תומר היימן. אני חושבת שראיתי כמעט את כולם. את הסרט הזה הוא צילם לאורך זמן וכמו בכל הסרטים שלו הוא מצליח להביא את האישיות של הדמות שהוא מצלם באופן מאד עמוק. אוהד נהרין או דמות מאד מרשימה וסיפור חייו מרשים אף הוא. אבל כנראה שהוא לא אדם שקל לחיות אתו….

    אהבתי

    • תומר היימן היה בהקרנה עם אחיו, והייתה גם שיחה אתו. לסיום גם אחיו דיבר קצת והזכיר סרט אחר שלהם. שם הסרט נשמע לי מוכר, ואז נזכרתי שזה סרט שאת כתבת עליו בבלוג לך (נדמה לי ששמו 'מי יאהב אותי עכשיו').

      אהבתי

  5. מעניין שראיתי הסרט טהתלהבתי מאד אך לא יכולתי לתמצת לכדי פוסט, יש דבריפ שאני יודעת ממקורות ראשונים וגם זן סיבה שלא מצאתי ידי ורגלי בתמצות לפוסט. כנראה שאראה שוב ואז

    אהבתי

  6. אהבתי את האבחנה שלך בין רגשות הציבור ורגשות הפרט – כי בהחלט ראיתי מצבים שבהם אנשים מדברים כאילו איזושהי התנהגות פוגעת ברגשות של קבוצה כלשהי, כשהקבוצה הזאת כוללת אותי ואני דווקא לא נפגעתי ואפילו, במקרה מסויים שעולה בדעתי, אפילו שמחתי לראות את ההתנהגות הזאת.

    (זה היה משהו שאנשים עשו בטוויטר בתור אקט של סולידריות עם יהודים, ואני כל כך התעודדתי כשראיתי את זה – ואז ראיתי חברה יהודיה שהיא מאד בעניין של "המאבק לצדק חברתי" ובעיניה זה היה cultural appropriation (איך קוראים למושג המזוויע הזה בעברית? אני בטוחה שאת מכירה את זה) ושלא יעיזו לא יהודים לעשות את זה…)

    אהבתי

      • אה כן, ניכוס תרבותי נשמע לי כמו תרגום מילולי של המונח הזה. על פי המהדרין, אם למשל גוי מחליט לחבוש כיפה – אפילו אם זה מפני שהוא רוצה להביע סולידריות עם יהודים כשהם סובלים מהתקפות אנטישמיות – זה לא בסדר כי אין לו זכות לנכס את התרבות שלנו.

        אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s