אי

הפארק הזעיר ההוא,  חמש דקות ממרכז העיר:  אי קטן שנשתל באוקיינוס רחוק.  שלוות הבוקר ששורה עליו.  הציפורים שאינן נראות,  רק נשמעות.  שאון העיר הסואנת,  קרוב,  אבל נסתר ועמום,  כמו לוּט בשמיכה (muffled).  בועה נטולת אנשים,   נטולת דיבורים.  אין מי שיתהדר בנוצותיו,  גם לא מי שימרוט את נוצותיו של אחר.  רק קולות הציפורים הסמויות מן העין,  בתוך העלווה  –   ושמי הסתיו,  הרחק למעלה.

11 מחשבות על “אי

  1. כמוך, גם אני שמה לב לשאון הצפורים בעיקר לפנות ערב, כמו נשים הממהרות לסיים את עבודתן טרם כניסת השבת, מצייצות את עצמן לדעת להספיק לומר הכל לפני רדת החשיכה.

    אהבתי

  2. אוגניה: זה אחד מהפארקים שלנו. קטן יותר מהפארק ה'רגיל'.
    גלית: אחד מהם…
    שלי: בערב הן מקימות רעש נוראי. יש עץ אחד במרכז העיר שממש מחריש אוזניים. אני לא מבינה איך הן מצליחות להירדם ככה (:

    תודה רבה לכולכם!

    אהבתי

  3. קסום. מדמיינת את אחד הפארקים בהרצליה, לא רחוק מהיכן שבתי גרה (וגם את…..)
    קשה לדמיין איך אפשר בלי הירוק הבועתי הזה באמצע כל האפור?
    ושאון הציפורים לקראת השקיעה זו תופעה שלעולם לא אתעייף ממנה.
    אגב, זוכרת בתורכיה (כשעוד היינו נוסעים לשם) את שאון הציקדות לקראת רדת החמה….והשתתקותן בבת אחת עם חשיכה.

    אהבתי

סגור לתגובות.